האיש שרצה לדעת הכל / פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

פרולוג

בתחילת דצמבר נחת בשדה התעופה בן גוריון מטוס בואינג 737 ובתוכו אישה צעירה, שערה קצר ועיניה חומות וגדולות. רב-פקד אברהם אברהם צפה בה ממקום מחבואו מאחורי עמוד בטון עבה בשעה שעברה בדלתות הזכוכית ונכנסה לאולם השבים, מגלגלת לפניה עגלה עם שלוש מזוודות. עד לרגע האחרון הוא לא האמין שהיא תבוא והיה בטוח שיחזור הביתה לבד. הוא הביט בה עוד רגע ממרחק לפני שיצא ממחבואו ועיניו פגשו בעיניה שחיפשו אותו בקהל מקבלי הפנים.

לא היו להם תוכניות גדולות לגבי העתיד מלבד לחיות ביחד חודשים אחדים. לגלות מחדש זה את זה ורק לאחר מכן לחשוב מה הלאה. והם אמנם גילו זה את זה, לאט ובזהירות, במבטים חשאיים של מי שרגילים להתבונן. הוא גילה שמריאנקה אוהבת להתקלח מוקדם בבוקר — ובמשך זמן רב. כשהיא יוצאת היא משאירה אחריה אגם קטן על רצפת חדר האמבטיה, ועקבות רטובים מובילים לחדר השינה. היא גילתה שאברהם מתגנב למטבח אחרי ארוחת הערב, בלי שאף אחד יראה, כדי להמשיך לאכול לבדו מאחורי הדלת הסגורה. את המזוודות, לאחר שפיזרו את תוכנן בדירה, ניסה אברהם לאחסן מעל ארון הבגדים בחדר השינה, אבל מפני שלא היה מספיק מקום נותרה מזוודה אחת ליד מיטתם במשך כל החורף.

מריאנקה ביקשה לראות את משרדו החדש, והוא לקח אותה לשם ביום שישי אחד, בשעות הבוקר, כשהתחנה כמעט ריקה. בניגוד לחדרו בקומה הראשונה, היתה לשכת מפקד אגף החקירות רחבת ידיים והשקיפה מן הקומה השלישית על רחוב פיכמן, שבו צמחו מגדלי מגורים מתוך החול הישן. הוא יכול היה להתבונן מבעד לחלון בשמי הבוקר האפורים או בערבים הקרירים שמכסים את העיר שבה נולד. בפעם הראשונה הוא גם יכול היה להצית בחדרו סיגריה, אבל בדיוק אז הוא הפסיק לעשן.

החורף היה הפכפך, וכשאברהם הבחין שהשינויים במזג האוויר משפיעים על מצב הרוח של מריאנקה, הוא החל לקרוא בכל בוקר את התחזית בחרדה. כשהטמפרטורות צנחו והגשם ירד, היא היתה מאושרת. כשהשמים היו בהירים והאוויר פושר, כמעט חמים, היא סיפרה לו על השלג בבריסל ולא הצליחה להסתיר את הגעגועים בפניה ובקולה. וזה היה הדבר היחיד שהעיב על שמחתו. בשעות של חוסר מעש הוא עמד במשרדו מול החלון וחיכה בשבילה לגשם.

כשבסוף פברואר הודיעו במהדורות החדשות שסערת החורף האחרונה מתקרבת, הם החליטו לקחת יום חופש ולקבל את פניה ביחד. והם אמנם עשו זאת, אלא ששעות אחדות אחרי תחילת הסערה אירע הרצח ששינה את תוכניותיהם.

1

היא ראתה את האקדח בלילה ההוא כשעלתה לגג לשכנע את קובי שיבוא למיטה.

השעה היתה אחת אחרי חצות, והאקדח היה מונח על השולחן בחדרון השירות הקטן על הגג, אבל היא לא ייחסה לכך חשיבות כי היתה פגועה מדי ומותשת ומפני שפחדה מכל כך הרבה דברים אחרים. וחוץ מזה, האקדח לא היה סיבה לפַחֵד אלא להפך, מקור לתחושת ביטחון. ורק כמה ימים אחר כך היא נזכרה באותו לילה והבינה. הכול יכול היה לקרות אחרת אילו התבוננה בקובי יותר באותן שעות.

בבוקר, כשעוד היו במיטה, אי-אפשר היה לדעת שכך ייגמר יום הנישואים האחרון שלהם ביחד. דניאלה ונוי התעוררו לפניהם, פיזרו על רצפת חדר השינה אחד-עשר בלונים וקפצו על המיטה. כשהלכו להתלבש והם נשארו במיטה רק שניהם, היא התקרבה אליו ונגעה בו מאחור ולחשה באוזניו, "מזל טוב", והופתעה כשהרגישה שכתפיו וגבו נענים למגע ידיה. צווארו היה חם משינה ולחייו עדיין לא מגולחות. מבעד לחלון נשמעו גשמי הסערה הראשונים, והאורות בדירה דלקו כי השמים היו קודרים. ובמטבח חיכתה להם ארוחת בוקר חגיגית שהכינו הילדות: מיץ תפוזים שסחטו בעצמן וקרואסונים שקנו ערב קודם לכן במכולת וחיממו. מים אסור היה להן להרתיח לבד, ומלי הכינה קפה לשניהם.

היא ראתה שקובי מתוח ולא אמרה דבר על הריאיון בנוכחות הילדות כשישבו ליד השולחן. היא הציעה לגהץ לו את המכנסיים הכהים ואת החולצה הלבנה, וקובי אמר שיגהץ אותם בעצמו לפני שיצא. היא לא דיברה על זה יותר, גם לא כשהיו שוב לבדם בחדר השינה, כדי שהאכזבה לא תהיה גדולה מדי אם לא יקבל את העבודה, אבל כשנפרדו היא נישקה אותו על שפתיו ואפילו לחשה באוזניו, "בהצלחה היום."