בחדר זר / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

כך זה קורה. הוא יוצא אחר הצהריים במסלול שהראו לו ועד מהרה העיירה הקטנה נותרת מאחוריו. בתוך כשעה הוא מוקף בגבעות נמוכות מכוסות עצי זית וסלעים אפורים, שנשקף מהן מישור היורד בהדרגה לים. הוא מאושר מאוד, כפי שהוא עשוי להיות כשהוא מטייל וכשהוא לבדו.

הדרך עולה ויורדת ויש רגעים שהוא רואה בהם למרחקים ורגעים אחרים שהוא לא רואה בהם דבר. הוא מחפש כל הזמן אנשים אחרים, אבל נראה שהנוף האינסופי נטוש לחלוטין. הסימנים היחידים לנוכחות אנושית הם פה ושם בית מזדמן, זעיר ורחוק, ועצם קיומה של הדרך.

ואז, בשלב מסוים, כשהוא מגיע לראש גבעה, הוא מבחין בדמות אחרת במרחק. הדמות יכולה להיות גבר או אישה, היא יכולה להיות בכל גיל שהוא, היא יכולה ללכת בכל כיוון, לעברו או הלאה ממנו. הוא צופה בה עד שהדרך שוקעת ויוצאת מטווח ראייתו, וכשהוא מגיע לקצה השיפוע הבא הדמות ברורה יותר ומתקרבת לעברו. עכשיו הם צופים זה בזה, ומעמידים פנים שאינם עושים זאת.

כשהמרחק ביניהם נסגר הם עוצרים. הדמות היא גבר בערך בגילו, לבוש כולו שחורים. חולצה ומכנסיים שחורים, נעליים שחורות. אפילו תרמיל הגב שלו שחור. מה לובש הגבר הראשון אני לא יודע, שכחתי.

הם מהנהנים לשלום, הם מחייכים.

מאין באת.

מִיקֶנה. הוא מצביע לאחור מעבר לכתפו. ואתה.

הגבר בשחור מצביע גם הוא, בצורה לא מחייבת, אל המרחק שמאחוריו. ולאן אתה הולך. יש לו מבטא שהגבר הראשון לא מזהה, אולי סקנדינבי, או גרמני.

לחורבות.

חשבתי שהחורבות בכיוון ההוא.

כן. לא החורבות האלה, את אלה כבר ראיתי.

יש חורבות אחרות.

כן.

באיזה מרחק.

עשרה קילומטרים, אני חושב. זה מה שאמרו לי.

הוא מהנהן. הוא ניחן במין יופי קודר, שערו המשיי הארוך נופל על כתפיו. הוא מחייך, אף על פי שאין כל סיבה לחייך. ומאין אתה.

דרום אפריקה. ואתה.

אני מגרמניה. איפה אתה מתארח במיקנה.

באכסניית נוער.

יש הרבה אנשים.

אני היחיד. אתה מתכנן להישאר.

הוא מנענע בראשו, ותלתליו הארוכים מתרוממים ומרחפים. אני נוסע הערב ברכבת. לאתונה.

הם מנהלים את השיחה ברשמיות מוזרה, משני עברי הדרך, ולמרות זאת יש משהו באופן שבו הם פונים זה אל זה, לא אינטימיות ממש, אבל משהו מוכר. כאילו כבר נפגשו באיזה מקום, לפני הרבה זמן. אבל הם לא נפגשו.

תיהנה מהחורבות, מחייך הגרמני. הדרום-אפריקאי אומר שייהנה. אחר כך הם נפרדים שוב בהנהון ומתרחקים לאיטם על הדרך הלבנה הצרה, מדי פעם מביטים אחורה, עד שהם שוב שתי נקודות זעירות ונפרדות, עולות ויורדות עם התנועה הגלית של הקרקע.

הוא מגיע לחורבות באמצע אחר הצהריים. עכשיו אני אפילו לא זוכר אילו חורבות אלה, שרידים של איזה מבנה גדול אבל עלוּם, היתה גדר שהיה צריך לטפס עליה, היה חשש מפני כלבים אבל שום כלב לא הופיע, הוא מועד בין סלעים ועמודים ומדפי סלע, הוא מנסה לדמיין איך היה פעם אבל ההיסטוריה מחוסנת מפני הדמיון. הוא יושב על קצה רצפת אבן מוגבהת ובוהה מבלי לראות בגבעות שסביבו ועכשיו הוא חושב על דברים שקרו בעבר. במבט בו ממרחק הזמן, אני נזכר איך הוא נזכר, ואני נוכח בַּמקום יותר מכפי שהוא נכח בו. אבל לזיכרון יש מרחקים משלו, במובן מסוים הוא לגמרי אני, במובן אחר הוא זר שאני צופה בו.

כשהוא שב ומתעשת, השמש כבר עומדת לשקוע, צללי ההרים נמתחים על פני המישור. הוא חוזר לאיטו ברגל בקרירות הכחולה. הכוכבים נזרעים בערוגות זוהרות בשמים, האדמה ענקית ועתיקה ושחורה. עד שהוא מגיע לקצה הכפר הקטן ועולה ברחוב הראשי הנטוש כבר חלפה מזמן שעת ארוחת הערב, החנויות והמסעדות מוגפות ונעולות, כל החלונות חשוכים, הוא עובר דרך דלת הכניסה הפתוחה של האכסניה, במעלה המדרגות, במעברים, על פני חדרים מלאים בשורות-שורות של מיטות קומתיים ריקות, כולם חשוכים וקרים, איש לא מבקר בעונה הזאת של השנה, עד לחדר האחרון והגבוה ביותר, בלב עליית הגג, קובייה לבנה מקובעת בשטח מישורי. עכשיו הוא עייף מאוד, ורעב, ורוצה לישון.

אבל בתוך החדר מחכה הגרמני. הוא יושב על אחת המיטות, ידיו בין ברכיו, מחייך.

שלום.

הוא נכנס וסוגר מאחוריו את הדלת. מה אתה עושה פה.

פיספסתי את הרכבת הערב. יש רכבת אחרת בבוקר. החלטתי לחכות עד הבוקר. ביקשתי ממנו להכניס אותי לחדר שלך.

אני רואה.

מפריע לך.

אני רק מופתע, לא ציפיתי, לא, לא מפריע לי.

לא מפריע לו, אבל הוא חסר שקט. הוא יודע שהגבר השני לא דחה את נסיעתו בגלל הרכבת אלא בגללו, בגלל השיחה שניהלו בדרך.

הוא יושב על מיטתו. הם שוב מחייכים זה אל זה.

כמה זמן תישאר פה.

גם אני נוסע בבוקר.

אתה נוסע לאתונה.

לא. לכיוון השני. לספרטה.

אז כבר ראית את מיקנה.

הייתי פה יומיים.

אה.

עכשיו משתררת שתיקה ואיש מהם לא זע.

אולי אשאר עוד יום. אני לא ממהר לשום מקום. אני אוהב את המקום הזה.

הגרמני מהרהר. חשבתי שאולי גם אני אשאר. לא ראיתי את מיקנה.

כדאי לך לראות אותה.

אז אתה נשאר.

כן.

כן. אז גם אני נשאר. עוד יום אחד.

זה נשמע כאילו הסכימו למשהו מעבר לסידור המעשי הזה, אבל לא ברור בדיוק לְמה. השעה מאוחרת וקר, והחדר הקטן חשוף ומכוער באור הפלורסצנט. כעבור זמן קצר נכנס הדרום-אפריקאי לשק השינה שלו. הוא ביישן ובניגוד למנהגו הוא לא מתפשט הערב. הוא חולץ את נעליו ומסיר את שעונו ואת שני צמידי הנחושת שלו ונכנס לשק ושוכב על גבו. הוא רואה את פסי המתכת של המיטה שמעליו ותמונות אקראיות מהיום החולף חוזרות אליו, החורבות, הדרך, קווי המתאר המסוקסים של עצי הזית.

גם הגרמני מתכונן לשינה. הוא פורש את שק השינה שלו על המיטה שהוא יושב עליה. מובן ששק השינה שלו שחור. הוא פורם את שרוכי נעליו וחולץ אותן, מניח אותן זו לצד זו על הרצפה. אולי גם הוא מתפשט בדרך כלל, אבל לא הערב, אי-אפשר לדעת מה הוא עושה בדרך כלל. הוא לא עונד שעון. הוא הולך לדלת בגרביו השחורים ומכבה את האור, חוזר חרש למיטתו ונכנס לשק השינה. עוברים רגעים אחדים עד שהוא מוצא  מנוחה.

הדרום-אפריקאי אומר משהו.

אני לא שומע אותך.

איך קוראים לך.

ריינר. ולך.

אני דיימון.

דיימון. לילה טוב.

לילה טוב, ריינר.

לילה טוב.