אתם, שחיים יפה כל כך / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

הנה אתם! מתוך התחשבות בכם

אני לא מפרטת הכול, אבל שימו לב!

באור נובמבר, אולי אוגוסט, למרגלות עץ תות שפירותיו פצועים, טיפטף ללא הרף צינור גומי מפותל כנחש, וכפות רגליים יחפות — שלכלוך דבק אליהן כאילו היה קעקוע על עורן — השתכשכו בשלולית שנקוותה, התיזו טיפות בוציות לכל עבר, שם הוא נעץ שן תירס ברווח שבין שתי שינַי וצחק, לבן, צהוב, לבן. "כל הקשת בחלל הפה שלךְ," צחק. וכשצחק, הצטמצמו עיניו, אם בגלל כאב האור או משום שריר הצחוק, התאדו ממניין שנותיו עשרים וחמש שנים והוא הפך להיות בן גילי: בן אחת-עשרה.

ובקצה אותו יום, כשהוסט האור, ובחוץ רק פנס אחד דלק בגמגום בעוד חברו נותר בחשכה, הוא גילגל שתי מזוודות שחורות למרכז הבית, קיפל לתוכן ערמת חולצות צווארון בהירות, הניח חליפות חדשות תפורות בידי חייט, זוג נעליים שחורות, צעיף אנגורה שחור, מעיל ארוך שלו צווארון חיה, גם מייבש שיער שחור חדש, את הכול תחב פנימה ובעצמו לבש חולצה שכפתוריה רכוסים ומכנסיים שקפליהם מגוהצים בחומרה. עמד שם והביט ממרום מאה שמונים ושמונה הסנטימטרים שלו בילדיו — הייתי אז פרועת שיער בשיניים מרווחות — ואמר: "אני נוסע לאנגליה."

אנגליה, בחיי!

"אני נוסע לאנגליה ומסדר לנו שמה חיים חדשים."

מה יש לו לחפש שמה? רק פחם מוציאה האדמה שם, ואפילו גשר מפה לשם אין, מעֵבֶר לגבולות השמש השתרעה אנגליה שלו, אבל עקביו ננעצו בצורמנות בחלק ההוא של כדור הארץ.

"אני אתארגן שם קודם. אמצא לנו בית בשכונה יפה, בטח בלונדון, אולי בגולדרס גרין או בהמפסטד. נראה. ואסדר בית ספר טוב בשבילכם. לכל הדברים אבא דואג, ואז קורא לכם לבוא אלי. חיים חדשים נתחיל לנו בלונדון." כך דיבר על אנגליה שלו, וכמו בלחש קדום בנה מלכות שלמה עבורנו בתוך נוף הערפל, כאילו קיווה שלא-עוד מעיק עלינו עול הזיכרון של המעשים והעלילות, כל שביקש היה לעמוד על סִפּוֹ של סיפור חדש.

"לונדון? מה פתאום לונדון?" לא יכולתי לעצור בעצמי, כפות רגליים יחפות הלכו סחור-סחור סביב המזוודות לגרש את ריח העור החדש שעלה והתנדף מהן כמו רוח רפאים.

אסי הצטרף ואמר, "אני לא רוצה לונדון, אני רוצה להישאר כאן." הוא שיחק בגלגלי מכונית שפעם קיבל מהאב, מכונית משטרה שהשמיעה קול צופר לוחש, אבל אבא אמר, "אתה לא יודע, אסי? בלונדון יש נהר רחב שמתפתל בכל העיר, אפשר לשוט עליו בספינה, לא כמו אצלנו, ויש להם את קבוצת הכדורגל הכי טובה בעולם, וארמון אמיתי עם מלכה ונסיכים. את כל הדברים הטובים יש שם."

"אני לא רוצֶה, אני רוצה להישאר כאן." נשמע לו דיבור עיקש לאסי, של אחד שיצא וראה עולם ואף על פי כן חזר וכעת תובע להישאר כאן, אלא שבכל ימי חייו לא יצא והרחיק מהשכונה: קשה למי שנולד בשכונה שלנו לצאת ממנה. כמו נלכד בקורים שטוותה, אם בגלל השם הרע שיצא לה, של שכונת עוני ובורות ופשע — כי גם אם לא באמת היה פשע, תושביה נראו תמיד כאילו היו על סף פשיעה, גנבה, מכות, אלימות או רצח — ואם בגלל שמי שחי בה נאחז במסורת של השכונה, כמו גידול כלבים אלימים, חמורים וטווסים או ציות לזמן אחר שבו מחוגים לא זזים קדימה והספירה של האחד אינה הספירה של האחר. אפילו הדיבור בשכונה היה אחר, מוחלק בכוח מהגרון, לא ממש נקרע מהגוף, לא נפרד לעולם מעולם של מטה.

אבא התיישב על הספה, כף ידו הברישה את הבלורית שלו בתנועה אוטומטית ואפשר היה להבחין ברעד שלפות בה, ולאחר שהונחה על המסעד, נפרשו אצבעותיה והוא הביט בהן, קרום צימח והתפשט ביניהן. הוא הרים את עיניו אלינו ומיד נרגז מכך שילדיו עדים לחולשתו. "אז אל תבואו ללונדון, לא צריך." הקול שלו נשמע מעונה, "עזבו, כלום אתם לא מבינים מהחיים. אני אקח לשם ילדים אחרים."

מי שהעיף באבא מבט אחד ידע מיד שהוא לא נולד בשכונה אלא הצטרף אליה כמהגר, חוקי או לא חוקי, אחד שנישא לילידת השכונה שהיא אמי. ברגע שנישאו קיבלו בית בחצר האחורית של בית ההורים, בית שקירותיו עץ, גגו אזבסט ותריסיו רופפים. בעבָר שימש הבית כמחסן ואחר כך הוסב לחדרון לסבתא-רבתא עד שזו עברה מן העולם הזה, ואז חזר החדרון לשמש כמחסן; בתצלומי אוויר הוא נראה כמו נקודה שחורה מקרית מאחורי עצי ג'ומס. עם נישואי הזוג, שופץ והורחב והתווספו לו חדר קטן ומטבחון ומקלחת. נקנו גם מיטה זוגית וארון לבגדים ושידות לילה, וכל זה למען הזוג הצעיר.

התיישבתי על ברכיו והחזקתי לו את כף היד עם טבעת הזהב. אני אבוא איתך, אבא, אל תשמע לו, הוא סתם ילד קטן, מה אתה צריך אותו? תראה אותי, אני אבוא איתך. הוא חרק בשיניו ואני המשכתי כמעט נטולת קול, נישקתי לו את הלחי, כל כך קרובה לעור שלו שיכולתי להריח את האפטר-שייב שהתיז על עצמו, אלכסנדר מוקדון או משהו כזה. אני מתעקשת: על איזה נהר תזרום שמה, אבא, באיזו ספינה תשוט, תגיד לי, כמה עמוקים יהיו המים? וכל הזמן חייכתי אליו להדגיש את שן התירס הצהובה שנעץ ברווח בין שתי שיני, שיראה ששמרתי עליה,
בחיי!

"אני נוסע ומארגן לנו בית ואז קורא לכם לבוא אלי, אבל בינתיים אתה הגבר כאן. שמעת, אסי?" אבא נכנע למבט בעיניו הכחולות של אסי. "אבל תפסיק עם המכונית הזאת, של ילדים קטנים. אני אשלח לך מכונית עם שלט רחוק, בסדר?"

אמא ביקשה לחבק את אסי, אבל הוא הדף אותה ממנו, ואבא ניצל את ההזדמנות והצמיד אותו אליו, ושמעתי אותו לוחש לו, "הר של מתנות אני מביא לך. ואז אתה ואני עולים לגג. למקום הסודי שלנו שמה, בסדר? רק אתה ואני. אבל עד אז אתה השומר של הגג הזה ואתה השומר של הבית הזה, הבנת? אתה הגבר כאן עד שאבא חוזר."

אבא המשיך והעלה הבטחות על לונדון שלו, בהירוֹת ורעננות כאילו צפו על הקצף הלבן של מי הנהר ונשפכו היישר לרגלינו, ושיבץ בהן כמה מילים באנגלית וביקש מאיתנו לחזור אחריו, ואמא ניגבה את הדמעות, ואז אבא פיזם משהו כזה:

Imagine there's only heaven

It's easy if you try

No hell below us

Above only sky

Imagine of all the people

I'm the only one, ahah, ahah

Imagine there's no countries

It isn't hard to do

Nothing to kill or die for

Yoo hoo, hoo, hoo

הוא התחיל לצחוק והדביק אותנו, את אסי ואותי, ואחרינו הצטרפה אמא. זר אם היה מציץ בנו, היה רואה משפחה רגילה מכונסת איפשהו בביתה, משפחה שכל החלקים בה קיימים וסימטריים: אבא, אמא, ילד, ילדה. הוא היה מבין שמי מהם בדרכו לחוץ לארץ, וזה מפני המזוודות ומפני הבגדים המקופלים בהן למשעי, ועוד היה שם לב כי כולם נרגשים לכבוד הנסיעה, ואולי פיותיהם חולקים ציפיות משותפות. כן, כך יכולנו להיראות לאותו זר: משפחה רגילה שברגילות מכונסת יחד ומקיימת שיחה רגילה. אלא שפיו של אבא סינן פתאום קללה בשפה פרטית שהביא מהבית שלו, ולא היתה עוד אפשרות לנסיגה: הסיסמה נלחשה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו.

ליטפתי לו את הלחי כשהבטיח לשלוח כרטיסי טיסה מהר-מהר כי הוא לא יכול לחיות בלעדינו, ואז הוא התרומם וזרועותיו הניפו אותי גבוה והגוף שלי התמסר ובבת אחת איבד ממשקלו, וכשרגלַי כך, מנותקות מקרקע, לחש שהוא מכין לכבודי חדר של נסיכה בבית החדש שלנו, שישקיף לפארק ענקי או ליער, ואוכל לשבת על אדן החלון ולעקוב אחר חיות בר קטנות שמתרוצצות ומדלגות בינות לעצים, ואוכל לקטוף פתותי שלג שבטח ינשרו משמים במיוחד לכבודנו, בעדינות יתעופפו באוויר, וגם כוננית גדולה נישאה על כנפי הבטחתו, שבה כל ספרי ההרפתקאות שנכתבו אי-פעם בעולם. ומה עוד, אבא? תמשיך. תמשיך. רק לי תלחש את כל הדברים היפים, פתותי שלג נקטוף יחד! כמו כלום רציתי להישאר תלויה בין שמים לבין קרקע, אחוזה לנצח בזרועותיו, ואפילו הצמדתי את שפתַי לאוזנו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, לעולם אוהב אותו.

הוא הרחיק אותי ממנו וצנחתי לרצפה.

"אני נשבע," אמר והניח את ידו על ראשו של אסי. "בראש הזה. בראש הזה אני נשבע לך, מימי, בראש של הבן שלי אני נשבע שתוך שבוע-שבועיים אתם אצלי בלונדון." הביט באמא ומבטו פיתוי ושכנועים ומערבולת של המצאות, בחיי!

ירקתי את שן התירס לכף ידי, ספוגת רוק ומתפוררת, ותחבתי אותה לכיס הז'קט שלו.