תִשְׁרִין / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

אל: זוהיר עאטף                                                                                               20 באוקטובר 2009

בית סוהר השרון

ת"ד 7

אבן יהודה 40330

זוּהֵיר שלום,

אתה בטח מופתע לשמוע ממני. אני אודה על האמת, גם אותי מפתיע שאני כותב לך. אמא סיפרה לי שהעבירו אותך לכלא השרון. היא עדיין מקפידה להתכונן לביקור החודשי אצלך, כמו ילדה לפני היום הראשון של החג. שבוע לפני הנסיעה לכלא היא עורכת רשימות של כל הדברים שביקשת בביקור האחרון שלה אצלך, ולילה לפני היא בודקת שלא שכחה שום דבר: סדינים נקיים, סיגריות, עוגות "הבית" שאתה אוהב. כאילו לא עברו שנים מאז המעצר הראשון שלך, מחוץ לבית הספר ביפו, בתחילת הקיץ. אני עדיין זוכר את הטעם של הבחילה הפתאומית ההיא, כשראיתי אותך נכנס לניידת.

אמא אומרת שהוּדָא מצליחה להחזיק את הבית בזכות הקִצבה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי. עברה כמעט שנה מאז שראיתי אותה ואת הילדים בפעם האחרונה. מאז שהסתיימה הבנייה של הבית בחיפה, אני ממעט להגיע ליפו. בכל זאת, לפעמים אני תוהה אם גם את הילדים שלך שואלים בבית הספר על האבא הנעדר שלהם, כמו שפעם היו שואלים אותי על אחי. כל כך נטרתי לילדים האלה, בשנתיים האחרונות ללימודים, על זה שלא איפשרו לי להדחיק את עובדת הקיום שלך. והנה היום, גם אני לא מצליח להביט בילדים שלך מבלי לזהות בהם את ההיעדרות שלך, המתארכת והולכת.

אבל לא כדי לדבר איתך על הילדים שלך אני כותב.

אני כותב לך כי אני רוצה לדעת על נדיה. הבוקר מצאתי תמונה ישנה שלה בזמן שעזרתי לאמא להתקין מדף חדש בארון הבגדים בחדר השינה. נסעתי ליפו במיוחד. היא התעקשה שאבא לא יכול לטפס על סולם מאז שנפצע בברך לפני כמה חודשים. הוא נאלץ להיעזר בקביים במשך כמה שבועות; על זה היא סיפרה לך?

אמא ניגשה לסלון כדי לענות לטלפון, ובינתיים ראיתי מלבן נייר שהציץ מתחת לחולצות המכופתרות של אבא, עטוף בחתיכת ניילון ישנה. בלי לחשוב פעמיים דחפתי אותו מתחת לחולצה שלי. המדף נשמט ממני מיד ונחת יחד עם הבגדים על הרצפה. אמא חזרה לחדר בריצה. הכבל של הטלפון הסתלסל ונמתח אחריה כמו זנב. היא כנראה נבהלה. זאת היתה שיחה ממך. מאז שהעבירו אותך לכלא השרון אתה מתקשר מדי יום, היא אמרה, וחייכה, במין אסירות תודה. התמלאתי כעס ורחמים אדירים על השמחה הזאת שלה. בכל זאת נשארתי לשתות תה, למרות שאמרתי לה שאיאלץ להתקין את המדף ולצאת בחזרה לחיפה מיד. היא אמרה שנשארו לך שמונה חודשים בפנים, והידקה את השיער לצדי הפנים שלה. האצבעות שלה גלשו על שערה באיטיות, כאילו היא מנסה להעריך את מצבו בעוד שמונה חודשים. כל הזמן הזה, השוליים של התמונה המשיכו להשתפשף לי בבטן.

כשחזרתי לאוניברסיטה, הורדתי את החולצה מול המראה בשירותים של הפקולטה ושלפתי את התמונה. היא השאירה סימנים של חצאי עיגולים על העור שלי, כמו הטבעה של בול. לא יודע למה לא שלפתי את התמונה מיד כשנכנסתי לאוטו. במקום זה נהגתי כל הדרך לחיפה כשהתמונה נעוצה בחגורה של המכנסיים שלי. הפנים של נדיה פגשו בבטן שלי עם כל נשימה, נדבקו אליה כמה רגעים וחזרו וניתקו ממנה. ככה במשך שעה ורבע, עד שהגעתי למשרד. שעת הקבלה שלי הסתיימה לפני חצי שעה, אבל נשארתי וכתבתי לך כי ידעתי שאחרי שאגיע הביתה כבר לא אעשה את זה. אני יודע שהוּדָא סיפרה לך הכול על נדיה. אני מבקש שתספר לי. אני לא יודע איך אמא תגיב לבקשה כזאת אם אַפנה אותה אליה. אני לא יודע אפילו להסביר למה אני רוצה לדעת עכשיו את הפרטים של הסיפור הזה. אני זוכר רק שאמא סיפרה שבזמנו היא זיהתה אותה לפי הדפוס הפרחוני של השמלה שלה, וכמה קווצות ששרדו משערה.

הייתי בן שתים-עשרה כששמעתי אותה מספרת על נדיה לאדם זר בפעם הראשונה. הפסיכולוגית שבית הספר הקצה לך הגיעה לביקור אחרי שאמא טענה שניסית להתאבד. מניסיון ההתאבדות שלך אני לא זוכר הרבה, חוץ מזה שההודאה בו עיכבה את המעצר שלך בכמה חודשים. קצינת המבחן אמרה שלמזלך עדיין לא מלאו לך שמונה-עשרה, ובזמנו לא הבנתי למה היא מתכוונת. התלוותה אליה פסיכולוגית צעירה, חייכנית יותר מדי, ששאלה אותי שאלות תוך כדי שהיא מטה את הראש הצידה ומנמיכה את הקול. תיעבתי אותה. העמדתי פנים שאני צופה בטלוויזיה כששמעתי את אמא מספרת לה על נדיה. אני תוהה עכשיו איזה עניין, אם בכלל, היה לפסיכולוגית ברצח שאירע ביפו של סוף שנות השישים. אמא אפילו לא קראה לזה רצח, אתה זוכר? היא תמיד היתה אומרת, "איבדנו אותה". כאילו מישהו הניח את אחותה הקטנה באיזו מגירה, ואף אחד לא הצליח לאתר אותה מאז.

כשהתחלתי לעבוד באוניברסיטה, חיפשתי פרטים על החקירה בארכיון העיתונות, ונתקלתי בסיפור על מוכר הקרקעות היפואי שנעלם בנסיבות לא ידועות סמוך למוות של נדיה. והרי אמא ניסתה להצניע את הסיפור הזה. אבל מאז שמצאתי את התמונה אני לא מצליח שלא לחשוב עליו, ועליה. בדיעבד, אני מאמין שגם הפסיכולוגית שלך התפלאה על הכנסתה בסוד הסיפור הזה. אפשרי שאמא הניחה שהיסטוריה של אסונות משפחתיים תרכך את הטיפול בך ביום שבו תעמוד למשפט. סביר להניח שהיא צדקה. בכל מקרה, בעוד פחות מחודשיים, יעברו ארבעים שנה בדיוק מאז שהיא נקברה. גיליתי את זה דרך העיתונים שמצאתי. אף פעם לא עשינו לה אזכרה. אתה מבין למה אני שואל אותך עכשיו?

אשלשל את המכתב הזה לתיבת הדואר מחוץ לאוניברסיטה, לפני שאכנס לאוטו. אני לא רוצה לקחת אותו הביתה או לקרוא אותו שוב. אחכה לתשובה שלך. אני רוצה להאמין שתכתוב לי, ולו רק כדי לגמול לי על ההפתעה בהפתעה.

וואחיד