מבצע קהיר / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

1.

גיא

דלת חדר המדרגות נטרקה מאחורי גיא, והוא עמד לרגע מתחת לגגון שמגן על הכניסה לבניין והסתכל על הגשם השוטף שירד בחוץ. הוא לא ממש היה לבוש לגשם, רק הסכים ללבוש סווטשֶרט אחרי שאמא שלו איימה עליו שהיא תרדוף אחריו ברחוב עם מעיל אם לא ילבש משהו מעל החולצה. אבל מה פתאום מעיל? הוא בתל אביב, לא בברלין, ושום ילד נורמלי — לפחות ממין זכר — לא לובש מעיל. גם לא בסוף דצמבר. קצת גשם, מה קרה? ובכלל לא קר. בכל זאת, אנחנו במזרח התיכון.

המסיבה אצל מיקה אוחיון מ-ט' 1 היתה אמורה להתחיל בתשע בערב, והוא ידע שנועם כבר מחכה לו שיבוא לקרוא לה. בהתחלה, כשמיקה הודיעה על המסיבה בקבוצת הווטסאפ של השכבה, בתוספת ההערה "ההורים לא יהיו בבית!!!!" ואחריה שורה של לפחות עשרה אימוג'ים, גיא פחד שנועם לא תרצה לבוא. בתחילת שנת הלימודים, כשגאיה מהכיתה שלהם הזמינה את כל השכבה למסיבת ברֵכה אצלה בבית, נועם אמרה לו שהיא בחיים לא תלך למסיבות של ילדים מבית הספר. "אולי בתקופה האחרונה למדתי להיות קצת יותר סבלנית לאנשים," היא אמרה אז, "אבל גם לסבלנות שלי יש גבול." גיא חשד אז שנועם לא סובלת את גאיה כי גאיה עשירה, אבל נועם התעקשה שלא, היא פשוט לא אוהבת מסיבות. אבל הפעם היא הסכימה לבוא למסיבה בשמחה, וכדרכה לא טרחה להסביר למה שינתה את דעתה.

גיא לא היה זקוק להסברים. הוא ראה כמה נועם השתנתה אחרי המבצע בברלין, וגם כמה רועי השתנה. עברו מאז רק שבועיים וחצי, אבל גיא הרגיש שכולם — כולל הוא עצמו — התבגרו לפחות בשנתיים וחצי. גיא לא דיבר על זה בקול רם, אפילו לא עם נועם, אבל היו רגעים שם בבונקר של קְלָאוּס קֶלֶר שבהם הוא ממש פחד שהם עומדים למות. והפחד הזה התערבב במוחו עם התמונה של השלג — השלג הלבן והחלומי שכיסה את כל היער שסביבם מיד כשיצאו מהבונקר — כך שהכול התערפל במחשבותיו כמו זיכרון רחוק ונהיה כמעט דמיוני.

איך אפשר לקשֵר בין הילדים שרק לפני פחות משלושה שבועות הביאו ללכידתו של הטרוריסט הכי גדול בגרמניה, לבין הילדים שעמדו עכשיו לבלות יחד במסיבה אצל מיקה מ-ט' 1? איך אפשר לקשר בין השלג הלבן ההוא, שככל הידוע לגיא אולי עדיין כיסה את היער שליד ברלין, לבין הגשם התל אביבי הזה שיורד כאן עכשיו, הגשם שאליו יצא גיא בדרכו לקרוא לנועם? כן, הוא חשב לעצמו בזמן שכיסה את ראשו בכובע של הסווטשרט ומיהר ברחוב, שלושתם חיים במין סוג של פיצול אישיות. וברגע זה, גיא שמח מאוד להיות גיא פורת מתיכון "מנור", בדרכו למסיבת סילבסטר אצל חברה מהשכבה, ולא גיא שיוצא למבצעים מסוכנים ברחבי העולם בחברת אנשי מוסד ושאר ארגוני ביון.

נועם כבר חיכתה לו למטה, בפתח הבניין שלה. כשראתה אותו, היא חייכה אליו חיוך גדול, ועיניה הכחולות נצצו תחת האור שבקע מפנס הרחוב.

"מה אתה אומר?"

היא פתחה לרגע את המעיל, שהגיע עד מתחת לברכיה, כדי להראות לו את הבגדים שלבשה למסיבה: מין מגפונים בצבע בורדו, גרבונים בצבע חרדל עם פסים חומים באלכסון, חצאית קורדרוי כחולה עם כפתורים וחולצת גולף בירוק בקבוק.

"יפה מאוד," אמר גיא. ואז, כשהבין שזה לא מספיק וניסה בשיא המהירות לחשוב מה עוד הוא יכול להגיד על התלבושת המשונה הזאת, הוא הוסיף, "את נראית קצת כמו סַנדרָה." הוא קיווה שאם יזכיר את הבלוגרית שעזרה להם לתפוס את קלר, זאת שנועם לא הפסיקה לדבר עליה בהערצה מאז שחזרו מברלין, זה יעשה את העבודה.

ומתברר שזה הצליח. "איך ידעתָ?" שאלה נועם באושר. "באמת הסתכלתי בבלוג שלה ולקחתי משם כמה טיפים. אבל לא הייתי כל כך בטוחה בקשר לשילוב של הירוק והכחול," היא הוסיפה בנימה מהורהרת.

גיא לא באמת התעניין בסוגיה, אבל הוא כל כך נהנה מזה שנועם מאושרת, שלא היה אכפת לו שתדבר אפילו על… רגע, מה בעצם יכול להיות גרוע יותר מדיבורים על בגדים?

"מאוד יפה מה שכתבתְ לשְטֶפי," הוא אמר בנימה רצינית יותר בזמן שהחלו לצעוד יחד, מתחת למטרייה של נועם, לכיוון הפינה שבה קבעו להיפגש עם רועי. שטפי, הילדה הגרמנייה שבלעדיה הם לא היו מצליחים לעולם ללכוד את הטרוריסט הניאו-נאצי, שלחה לשלושתם ברכה בקבוצת הווטסאפ שלהם לכבוד תחילת השנה החדשה, ונועם בירכה אותה בחזרה. גיא שמח על כך מאוד, כי ידע שנועם קינאה בשטפי וחששה שגיא יתאהב בה. אבל נראה ששלב הקנאה נגמר, כי נועם לא רק ענתה לה על הברכה אלא הוסיפה כמה מילים מרגשות מאוד על כך ששטפי לימדה אותה שיעור חשוב בחיים ושהיא אחד האנשים המקסימים ביותר שהיא פגשה מימיה.

"התכוונתי לכל מילה," ענתה נועם.

השניים צעדו בשקט עוד כמה רגעים, ואז שאלה נועם את גיא, "אם יכולת, היית רוצה לצאת לעוד מבצע?"

"אני שואל את עצמי את השאלה הזאת מאז שחזרנו," אמר גיא בכנות. "ואני לא בטוח, אבל אני חושב שהספיק לי מהמבצעים האלה. לפחות עד סוף שנת הלימודים."

"גם לי," אמרה נועם. "אפילו ש…" אבל היא לא הספיקה לגמור את המשפט, כי בדיוק אז הגיע רועי לפינה וקרא לעברם, "הֵיי, מה קורה לכם? מה זה האיטיות הזאת? יורד גשם, אם לא שמתם לב. יאללה, בואו, יש מסיבה!"

גיא חייך אל נועם ושניהם זירזו את צעדיהם לכיוון רועי, לקראת בילוי שגרתי בפתח שנה חדשה, שעל פי כל הסימנים היתה צפויה להיות שגרתית כמוהו ונטולת דרמות. גיא היה בטוח בכך — הרי לא באמת היה סיכוי שהם יֵצאו שוב בשנים הקרובות למבצע חשאי — אבל איכשהו, משום-מה, הוא הרגיש מין הרגשה מוזרה כזאת בבטן, הרגשה חדשה שהוא לא הכיר. וההרגשה הזאת אמרה לו שמשהו, בכל זאת, אולי עוד יכול לקרות.