אני כותבת לךָ מטהראן / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

טהראן, 25 ביוני 2009

המונית נוסעת לאורך קווים אפורים. זה כל מה שאפשר לראות באפֵלה. קווים אפורים, מתארכים לאין קץ, שמנתבים את הדרך לשדה התעופה. מאחורי השמשה, החשֵכה בולעת את המילים האחרונות שנשמעות. כמה אנשים עוד מעיזים לצעוק "אללהֻ אכבר" ו"מוות לדיקטטור" מעל גגות טהראן?

זה לא מאמר, המאמר מת לפני שנולד. רק מחשבה. מחשבה שחולפת בַּמהירות של המונית לאורך הקווים האפורים האלה שנמתחים ונמתחים. הפעם אין זאת עזיבה מדומה. אני עוזבת באמת.

הדקות נוקפות, נדמות כשעות. כמה ארוכה הדרך אל שדה תעופה כשנוסעים אל הלא-נודע! נעים קדימה, מגלגלים שוב את החוט. חושבים על אלה שנעלמו, על החברים שכבר לא עונים לצלצולי הטלפון. על כתמי הדם שעל הכבישים. על החלומות שנרצחו. על האִיומים החרותים על נייר. על הסיפורים שכבר אי-אפשר להעביר הלאה. והפחד הזה שאי-אפשר להתפטר ממנו. אין ממנו מפלט, מן הפחד. אי-אפשר לרסן אותו. זה כמו ללמוד לשחות מהר יותר מהזרם. שוקעים, אוזרים כוח. עד שטובעים.

פתאום הקווים האפורים נעלמים באלומת אור מסנוורת. אני מרימה את ראשי. הגענו לשדה התעופה. העיקר לא להביט לאחור. לרדת מהמונית בשוויון נפש. להוציא את המזוודה, היחידה שהצלחתְ לקחת איתךְ. לעבור את הבידוק של מכונת השיקוף. לשאת את לחיצות הידיים הנתונות בכפפות של השוטרת ברעלה. באשנב הביקורת להציג את הדרכון האיראני, לא את הצרפתי. להסתיר את גוש החרדה מתחת לְפיסה של הצעיף. להגיע אל אולם העלייה למטוס בצעדים מדודים. לעלות למטוס בלי לרוץ. בלי לרוץ, שימי לב. להתיישב במטוס. להתפלל שהדלתות ייסגרו מיד, להתפלל שהן ייסגרו לפני שאנשי הביטחון יפרצו פנימה…

המטוס ממריא. סוף-סוף! ממרומי השמים, המאוזוליאום של האימאם חומייני אינו אלא נקודה בתוך החשֵכה, לפני שהוא נעלם בעננים. על מה את חושבת כשאת בת חורין? על הקווים האפורים האלה שאת יכולה למלא מחדש כאוות נפשך. את אומרת לעצמך שהסיוט נגמר. ששוב תוכלי ללמוד לנשום. האמת היא שרק עכשיו מתחיל הקשה מכול. הקשה מכול הוא לנטוש את איראן ללא-נודע.

מכתב לבַּבָּאִי, סבי. פריז, קיץ 2014

עזבתי את ארצךָ בלי להביט לאחור. איך נפרדים לתמיד מן החצי של עצמךְ אחרי שגיליתְ אותו מחדש? בתחילת אותו קיץ של שנת 2009 ביכּתה עיר הבירה האיראנית את מתיה ובתי הסוהר התמלאו עד אפס מקום. בעקבות תרמית הבחירות עברנו מהתקווה הירוקה לדם אדום. חלום השינוי התנפץ אל חומת הדיכוי. ואילו אני, אני חתמתי באי-רצון כתבה ארוכה שסודהּ היה שמור אצלך. כשחזרתי לפריז לא הצלחתי לכתוב כלום. המילים התקוטטו על המקום על הנייר. עוּבדות נגד רגשות. לא הייתי עיתונאית עוד, שבתי והייתי לאזרחית. אבד לי המרחק הדרוש כדי לספר. הנחתי אפוא את העט. זמן רב, רב מאוד, לפני שנזכרתי באותם חרוזים של הַפֶז שנתת לי במתנה יום אחד.

הנצמד אל החשֵכה פוחד מהגל.

נחשול המים מפיל עליו אימה.

ואם יבקש להשתתף במסעותינו,

יהיה עליו להעז ולהתרחק מחול המִבטחים של החוף.

זה היה בפריז, בבוקר אחד של חודש נובמבר 1997. עדיין לא ידעתי זאת, אבל השיר הזה עמד להיות האני מאמין שלי. באותו יום באתָ מאיראן לניתוח לב. התערבות קלה, לא מסוכנת, אמרו הרופאים. הייתי בת עשרים ושלוש. אתה היית מבוגר ממני לפחות פי שלושה והיית בעיני בן אלמוות. כנראה בגלל המרחק שהפריד בינינו תמיד. בביקוריך הנדירים בצרפת היה לך מין שיגעון להתבטא בשירים שלא טרחת לתרגם. כמי שייצג את איראן באונסק"ו בסוף שנות החמישים, הכרת את הַפֶז על בוריו. היית אומר שלמשורר המהולל הזה מהמאה הארבע-עשרה היתה תשובה לכל דבר, ושכתביו יקרים יותר מכל אבן בדולח שבעולם. די שאדם יציץ באחד מהם, לא חשוב איזה, ומיד ינחש מה צפוי לו בעתיד הקרוב. היה בזה משהו מאגי, להקשיב לך מדקלם מה שנשמע לי כלשון עילגת. באותו יום, על מיטתך בבית החולים, טרחת להסביר את עצמך. גילית רצון עז, לא צפוי, להכניס אותי בסודה של שפת מכורתך, גחמה תמוהה. כמין צורך קיומי. בבית, איש לא טרח מעולם להסביר לי את שורשַי. העט שלך החל לפזז מימין לשמאל, מקשט את האותיות בתגים ססגוניים זעירים. מאחורי כל שורה בכתיבתך התמה הזדנב לו תרגום קטן לצרפתית. השיר הזה היה השיעור הראשון שלי בפרסית. אחת מנשימותיך האחרונות.

הסתלקותך הפתאומית תפסה אותי לא מוכנה. כל כך מעט ידעתי עליך. ועוד פחות מזה ידעתי על ארצך. בילדותי שלחתי לך מכתבים מגששים באפֵלה. הייתי מקשטת אותם בציורים צבעוניים של דמויות קבועות. אבא. אמא. אחותי נַסְרין, ואני. דוגמית קטנה של משפחתך המפוזרת על פני תבל בצורת ידיעות בזעיר אנפין כתובות בצרפתית. הכתבות הראשונות שלי… אומרים שהכתיבה משחררת. אני ראיתי בזה בעת ההיא משחק מחבואים עם צלך. ליתר דיוק, פאזל מסקרן שחיפשתי בעקשנות את חלקיו החסרים.

כל כך הרבה שנים עברו מאז מותך. כמה מביכה ההרגשה לשוב ולקחת את העט היום, כשאני יודעת עליך הכול. להקדיש לך את המכתב הארוך הזה כשאינך בחיים עוד. כשכתבתי לך מפריז בידי השמנמנות, ידֵי ילדה קטנה, דימיתי לי אותך מעלעל באיגרות שלי על המרפסת הטהראנית היפה שלך שביליתי בה את הקיץ כשהייתי בת ארבע. כי איראן שנשארה בזיכרוני, זיכרון של פעוטה, לא היתה אלא זה: מרפסת מעוטרת בשיחי פוֹרסיטיה, שַלגונים ורודים, ברֵכה מתנפחת להשתכשך בה, וברקע קול הלחנים הפרסיים. אבא שלח לשם את שלושתנו לימי החופש הגדול. זה היה באוגוסט 1978. בדיוק באמצע הגן אמא שיזפה את עורה הצרפתי ופניה מוקפות ביריעות של נייר אלומיניום לקלוט את הקרניים האולטרה-סגולות. למרבה ייאושה של סבתא, שחשבה שהיא עושה מעצמה מַצנֵם. בַּמזרח, הלובן קדוש. לרגלי עץ אפרסמון שיחקו דודנים שלי בשש-בש ולגמו בהנאה מיץ רימונים. טרטור הרדיו ליווה את צחוקם. ואז, לפתע פתאום, פרצה לפינת גן עדן קטנה זו חדשה נוראה. אני זוכרת את צקצוקי הקולות בשפה הסתומה הזאת, שבבת אחת אבדה לה המוזיקליות שלה, ואת אמי אחוזת בהלה, צמודה לטלפון ומלחששת בצרפתית לאבי, שנשאר בפריז: "מתחמם כאן באיראן… קולנוע רֶקס באַבּאדאן הוצת… לא ידוע מי עומד מאחורי זה… ההפגנות נגד השאה הולכות ומתרבות." האירועים האלה, שנשמעו לי כאגדות למבוגרים, בישרו את ראשית המהפכה נגד המונרכיה השלטת. אבל אז לא ראיתי בהם אלא את הגורם הלא-צודק לשיבתנו הבהולה לצרפת.

חודשיים לאחר מכן השתלטה על המסך הקטן בצרפת תמונה אחת. תמונתו של איש בא בימים, מזוקן, שחזותו כשל מכשף, "גַרגָמֶל" בטורבן שחור, צנוף תחת עץ התפוח שלו, בְּארמון ושמו נוֹפְל. האייתוללה חומייני, אויבו של השאה של איראן, מלך חמדן ואכזרי שמבוצר בארמון מצופה זהב. השמועה אמרה שהמכשף מבקש את נפשו ואת מקומו, ושממקום גלותו בצרפת הוא שואף להדיחו מכס המלוכה. אבא, צמוד למכשיר הטלוויזיה בדירתנו שבפריז, לא אמר מילה. הוא צפה וראה, חסר אונים, איך השד הזה מכשף את ארצךָ ממרחקים. שם, רבים השתכרו מהסם המזיק, מאמינים וחילונים. "מהפכה, חופש, רפובליקה אסלאמית!" צעקו חסידיו בקולי קולות. את ההמשך אתה יודע: בשישה בינואר 1979 נשא המלך את רגליו וברח. לא עברו שלושה שבועות, והמכשף שב לטהראן.

בביתנו, בפריז, היתה איראן לנושא שלא מדברים בו. את שֵם ארצךָ, שטעמו כטעם מיץ הרימונים, הס מלהזכיר. בעיתונות הצרפתית הסתכם מעכשיו התיאור שלה בשלוש מילים: אסלאם, צ'אדוֹר וטרור. אבא נהיה חולה מזה. ערב אחד הוא חזר מהעבודה וצנח על הספה. "השוטרים עצרו אותי! הם קראו לי ערבּוּש." הוא, שבגיל אחת-עשרה רשמת אותו לפנימייה צרפתית לפני שחזרת לטהראן בתום השליחות שלך באונסק"ו, לא היה יכול לשאת את הדמות שהציגו לו מארץ הולדתו. באותו יום הוא שינה את שמו ל"אַנרי". חוץ מהאות הראשונה, לא היה שום קשר בין השם הבדוי לבין שמו הפרטי האמיתי, הוֹמָיוֹן.^[1] כיוון שלא היה בידו לשנות את ארצו, שינה את עצמו.

מכל זה הסקתי שאני צרפתייה. מאה אחוז צרפתייה. לא היה אצלנו שום דבר שיכול היה להניע אותי לחשוב אחרת. דיברנו בצרפתית. אכלנו בצרפתית. חלמנו בצרפתית. בכל פעם שחזרנו מהחופש הגדול והמורה שאלה אותי לארץ מוצאי, עניתי בלי להסס: "צרפת!" מתוך חיקוי, מן הסתם, וגם מחשש שמא אגרום עוול לאבי אם אגלה מה שנראָה כסוד צבאי. אבל דאגה גדולה אחת הציקה לי. ביקוריך בפריז, שנעשו נדירים יותר ויותר, פסקו לחלוטין ב-1980. בארצך פרץ סכסוך אכזרי וקטלני עם עיראק השכנה, שזכתה לתמיכת רוב מעצמות המערב. בלילות הייתי נתקפת סיוטים כשחשבתי על הפּצצות הנופלות על טהראן. המלחמה, לגבי, היתה משהו שקורה בסרטים למבוגרים. פתאום היא קיבלה צביון קרוב ומוכר יותר. האם חייך בסכנה? איך נראית שגרת היומיום שלכם, שלך ושל סבתא? למה אתם לא באים לחפש מקלט בפריז? הייתי נותנת לכם את החדר שלי, וגם את המיטה שלי, ואת הדובונים שלי. במכתבַי גיליתי לך את אהבתי. תיארתי לך את שגרת היומיום שלנו, את בית הספר, את סופי-השבוע בכפר, את פּאפּא נוֹאֵל^[2] וסל הצעצועים שלו, והתפללתי בתמימות שהסיפורים שלי ייתנו לך את הכוח להחזיק מעמד. אבל האם הגיעו אליך האיגרות האלה שלי, שלא נענו?

כשהסתיימה המלחמה, כעבור שמונה שנים, נשמתי לרווחה כשנודע לי שאתה בקו הבריאות. נחמה יקרת ערך. עם השנים גם החלה להתפתח בי המוּדעוּת למוצאי. אבל כוכבה של ארצך לא חדל לדעוך. רב המכר הבינלאומי של בֶּטי מחמודי, "לא בלי בתי", השלים את הפגיעה בדימוי שלה. מי היה יכול לתאר לו? עדות מגויסת זו של אמריקאית שנשואה לגבר איראני אלים והושלכה עם בתה לכלא בטהראן, חילחלה לבסוף גם אל שגרת חיי והרעילה אותם. החל בחדר ההמתנה של הרופא ועד לקַצב השכונתי, הכול דיקלמו את המילים המתחסדות על "האיראנים המסכנים". "ואַת?" היו שואלים אותי, "את לא פוחדת שגם לך יקרה משהו כזה?" בבית הספר השתמטתי מהמבטים החוקרים. אביו של אחד מידידי שאל אותי יום אחד: "את לא לובשת חצאיות מיני מפני שאביך איראני?" מה זה עניינו? חצאיות קצרות אף פעם לא היו לטעמי.

האמירות מכל הכיוונים גירו לבסוף את סקרנותי. מה היא ואיך היא הרפובליקה האסלאמית הזאת שכל העולם משמיץ אותה? האם צריך לשים את כל האיראנים בסל אחד? בבית הספר לעיתונאות שהתקבלתי אליו ב-1995 לאחר שעמדתי בבחינות הכניסה, עודדו אותי המורים לחרוג מהקלישאות. כלל גדול הוא במקצוע שלנו: תַראה, תחוש, תתקרב ככל האפשר, ורק אחר כך תשפוט. שנתיים לאחר מכן בחרתי לעבודת הגמר שלי את הנושא "העיתונות האיראנית". אמתלה מצוינת לחזור לארצךָ. ולפגוש אותך שוב. "חוֹש אָמָדי (ברוך בואך) לאדמת אבותייך!" קראת אלי בבואי, מניח למילים, כדרכך, לנווט בין שפת האם שלך לבין הצרפתית שלמדת בצעירותך בסורבון.

חמישה-עשר יום עמדו לרשותי לצורך המחקר שלי. ואתה השתוממת על התלהבותי והיית צוחק כשראית אותי מצייתת לחוק ומתעטפת בצעיף כמו שלובשים תלבושת בתיאטרון, או כששמעת אותי מתמקחת עם נהג המונית בלי להגיד מילה אחת בפרסית. הייתי תמימה והתלהבתי מכל דבר קטן. בערבים היינו מעיינים יחד בכל כתבי העת שפרחו באותה תקופה בעידודו של איש ושמו מוחמד חאתמי. מוּלָא רפורמיסט זה, שׂר התרבות במשך עשר שנים, נאבק בכל כוחותיו למתן את הצנזורה. הוא היה איש של דיאלוג וגילם בכך דור חדש של מדינאים ששאפו לפתיחוּת פוליטית ברפובליקה האסלאמית הזאת, המבודדת כבר זמן רב מדי. רוֹשַנפֶקְר אמיתי, "הוגה דעות נאור", כלשונך. בעשרים ושלושה במאי 1997, כשניצח בבחירות לנשיאות, להפתעת הכול, כבר הייתי שוב בפריז, בעיצומה של כתיבת עבודת הגמר שלי. הזדרזתי לטלפן אליך. קולך רעד משמחה. לראשונה מאז המהפכה, איראן מושיטה את ידה לעולם.

מותך הפתאומי, שישה חודשים לאחר מכן, חל בעת ובעונה אחת עם השינויים האלה. לבך, שברירי מדי, נדם עוד לפני שעלה בידי הרופאים הצרפתים לנתח אותך. ביום שבו נקברת, בבית הקברות של מוֹנפַּרנאס, חשתי על כתפי את מלוא כובד משקלו של אי-הצדק. אתה הסתלקת מוקדם מדי. ואני באתי לקראתך מאוחר מדי. אירוניה של ההיסטוריה: אתה, שרצית תמיד להישאר בארצך, מסיבות שלא ידעתי באותה עת, מתָּ מחוץ לגבולותיה. בלב כבד הנחתי את ידי על ארונך. מתחת לאדמה הלחה הזאת נטמן לנצח אבק סודותיך. מזג האוויר היה מחניק באותו יום. מעל לראשי התרגשה סערה בשמים. שוב עלה על דעתי שירו של הַפֶז: "להעז ולהתרחק מחול המִבטחים של החוף". שיר: זה כל מה שהשארת לי כירושה. עם מסר בין השורות. כחוב שיש לפרוע. בוקר בהיר אחד, לאחר חודשים אחדים של היסוס, נכנסתי בדילוג למטרו בקו הנוסע לאופרה. בדלפק של סוכנות נסיעות ביקשתי כרטיס לטהראן. "לכמה זמן?" ביקש המוכר לדעת. "שבוע," עניתי. בסופו של דבר נשארתי שם עשר שנים.

^[1]       בצרפתית השם אנרי נכתב Henri. (כל הערות השוליים הן של המתרגם והעורכת.)

^[2]      המקבילה הצרפתית של סנטה קלאוס, שמביא בחג המולד מתנות לילדים.