הדרך לוורנאסי / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

יואל

1

הרכבת לוורנאסי יצאה לדרך. יואל הניח את היומן על ברכיו והביט דרך החלון. ברגע מסוים הוא לא חשב יותר. הוא הרגיש את זה. הרגשה שקשה לתאר במדויק. מילים אף פעם לא היו הצד החזק שלו. לרגע או שניים הוא היה רפוי, מנוער מהכול. לרגע או שניים הוא היה אדם בתוך רכבת נוסעת וזהו.

רק לפני כמה שעות נפרד מאביגיל, ועכשיו הוא שוב לבד, נוסע, בהודו. עם היומן של רועי והמצלמה של רועי ומדריך הטיולים וכמה בגדים ומגבת וכלֵי רחצה ופנס. לבד עם המחשבות והקולות וסערות הנפש. אלא שהפעם הלבד הזה היה קצת יותר נסבל, היה בו משהו יותר מרוכך ופחות דוקרני, לבד עם איזה אופק חמקמק, נקודה עדינה על התפר שבין החיים שיהיו לבין החיים שכבר לא.

*

 בערך שעה לפני כן הוא עלה לרכבת בתחנה המרכזית של דלהי ומצא את מקומו בקרון השינה הממוזג. אחריו נכנס זוג הודים מבוגרים, על סף זקנה. שניהם היו ממושקפים, ותווי פניהם דומים. הם סידרו את מטענם בתאי האחסון, החליפו ביניהם כמה מילים שקטות והתיישבו מול יואל. על אף גילם המבוגר, ניכר בעיניהם איזה תום ילדותי, זֵכֶר לנעורים רחוקים. הם נראו כאילו לבם טוב עליהם, והם אינם ממהרים לשום מקום. כל נוכחותם הקרינה אצילות ושלווה. מופת של רוגע פנימי. כפות ידיהם נראו חזקות למרות שהיו רזות וחרושות קמטים. פניהם היו דומות ותנוחותיהם כמעט זהות, אולי כתוצאה של שנים רבות ביחד. זרועותיהם היו שלובות זו בזו בנדיבות, ומולם ישב יואל שחיבק את המחברת של רועי בשתי ידיו והצמידה לחיקו.

האישה לבשה סארי סגול שכיסה כמעט את כל גופה. הגבר, שהיה צנום וגבוה, לבש חולצה לבנה וחליפה דהויה בצבע בז'. היתה לו ארשת פנים מכובדת, חגיגית, אם כי במבט מעמיק יותר ניכר שהוא אינו מייחס לעצמו חשיבות יתרה. האישה סידרה את הסארי סביב כתפה, היטיבה את משקפיה והניחה את כפות ידיה על הברכיים.

לאט-לאט החלה הרכבת לנוע על הפסים ולצאת מן הרציף, ויואל הבחין באצבעות ידיהם נוגעות-לא-נוגעות אלה באלה לרגע או שניים. הגבר עשה רושם מנומס כאשר מבטו סקר את האיש שמולו, הינהן לעצמו וכבש חיוך כשחלף על פני המחברת הצמודה אל חזהו. הוא כמובן לא ידע שהמחברת היא יומן המסע של רועי. אבל רגע ארוך הוא חייך כאילו הוא יודע מדוע יואל נוסע לוורנאסי, עיר המתים הקדושה.

יואל לא שאל אותו לפשר חיוכו, רק השיב לו בחיוך קטן משלו. משום-מה חש שהם מבינים זה את זה.

  *

 הרכבת צברה תאוצה וגם השקט הצטבר בה, ויואל בתוכו. שני ההודים עצמו את עיניהם בתיאום מושלם והשעינו את ראשיהם על כריות המושב. יואל נשם נשימה עמוקה והפנה את מבטו מן הזוג האצילי אל הנוף המתחלף הנשקף מבעד לחלון. בבואתו נשקפה מולו לכמה שניות ונעלמה כשעיניו הביטו הלאה, מעבר להשתקפות שלו, בזמן שבראשו שוב חלפו תמונות וקולות מן השבועות האחרונים בארץ המוזרה הזאת. תמונות של מָאלָה ושל קיסוֹ, דיבורים מקריים עם מטיילים אחרים, פנים שנחרתו בזיכרונו, המֵיין בזאר של דלהי עם הריח החזק ההוא, ריח של קטורת, תבלינים, עשן ועוני. והרחובות של רישיקש, עם הבאבות הצבעוניים, הגשם הפתאומי והפסקות החשמל. ההרים של דרמסאלה והנזירים הטיבטים הכתומים.

ואביגיל, שממנה נפרד לא מזמן וכעת דמיין אותה בטיסה שלה, קוראת ספר או מנמנמת, ואולי לא מנמנמת אלא ערנית, מסתכלת דרך החלון כמוהו. לפחות היתה אביגיל, לפחות הסוף תפס את רועי מאושר, אמר בלבו.

לשם שינוי היה לו זמן להירגע ולשקוע במושב, אחרי הימים האחרונים, הסוערים כל כך. פתאום הוא קלט שמחר ימלאו שלושה חודשים בדיוק. לא ייאמן, איך לא שמתי לב קודם, השתומם יואל. שלושה חודשים מאז אותו יום שלישי רגיל שבו חייו נשברו לשניים, כשעמד מול הכיריים במטבח הבית ברחוב החלוץ בבית הכרם, והכין לעצמו חביתה לארוחת ערב. ברדיו התנגן הפתיח של "התוכנית הכלכלית" בגלי צה"ל. בשניות הראשונות חשב שהדפיקות שהוא שומע אינן קשורות אליו, עד שהחליש את הרדיו, הוריד את המחבת מן האש ושמע בבירור שמישהו דופק על דלת הבית.

2

דרך העינית ראה שלושה גברים מבוגרים. הוא פתח את הדלת, ואחד הגברים אמר בסבר פנים חמור וזהיר, "שלום, אתה יואל גונן?"

"כן," השיב יואל, קצת חושש.

"אפשר בבקשה להיכנס?" שאל האיש בנימוס.

"מה קרה?" שאל יואל, שכבר הריח שמשהו לא טוב קורה פה.

"לי קוראים מוטי וזה יגאל, אנחנו ממשרד החוץ, וזה ד"ר דותן, רופא," אמר והצביע על האיש השלישי, שאחז בתיק שחור מלא רוכסנים. אותו מוטי הושיט את ידו, ויואל לחץ אותה בלית ברירה. השניים האחרים הינהנו. "מר גונן, בוא ניכנס ונשב, ברשותך."

"אני לא צריך לשבת," השיב יואל בקוצר רוח. "תגידו לי מה העניין."

"בבקשה תשב," אמר הרופא.

יואל נכנס מהר לסלון, והם אחריו. כולם התיישבו, מוטי לידו והשניים האחרים מולו. מיליון מחשבות עברו לו בראש בשניות האלה, כולו מתפלל, רק לא זה, רק לא זה.

"אתה אבא של רועי גונן?" שאל מוטי.

"כן. מה קרה? קרה משהו?" שוב אמר לעצמו, רק לא זה, רק לא זה, תוך שהוא נזכר בסיוט שממנו חשש בעבר, בשנים של רועי בצבא, בנח"ל.

"תשמע, יואל, אני מצטער מאוד. היתה תאונת בהודו, בדרמסאלה, רועי נהרג," אמר אותו מוטי, הניח יד על כתפו של יואל, והמשיך. "האופנוע שלו כנראה החליק ונפל לתהום, בהרים בצפון הודו ליד מקום שנקרא בַאגסוּ. לא היו עוד מעורבים בתאונה. הוא היה לבד. צר לי מאוד להיות זה שמבשר לך את זה."

יואל לא הגיב, הקרקע קרסה תחת רגליו, הדיבור נשלל ממנו. הוא נשם בקושי וגימגם, "מה, מה…"

"אני מצטער, כולנו כאן משתתפים בצערך," המשיך איש משרד החוץ. "אנחנו מטפלים בהבאת הגופה לארץ, היא כבר בדלהי, ועוד מעט תהיה על מטוס לישראל, אני מציע שאולי נתקשר לקרובי משפחה שלך, למי שתגיד, בינתיים נישאר איתך כאן."

יואל לא הגיב, פיו לא הצליח להגות אף מילה, והוא גם לא ממש שמע. מה שהוא כן שמע בתוכו היה את קולו שלו אומר, אני חייב לנסוע לשם, אל רועי, אני נוסע להודו.

*

במודעת האבל ביקש להקטין את מספר המבקרים, על כן הוסיף "נא להימנע מביקורי תנחומים". לא היה לו עניין בשיחות הניחומים האופייניות, שיחות מנומסות, צפויות ומיותרות לכל הצדדים. שרה ועפרה, האחיות של נורית, התמקמו בבית, תפסו פיקוד על המטבח ודאגו לכיבוד, וגם בעליהן וילדיהן היו שם כל יום. מאיר הגיע מבוסטון מיד כששמע, ועזר לארגן את סידורי ההלוויה. עם מאיר הגיע בנו הגדול, גיא, האחיין שיואל לא ראה אולי עשר שנים וכבר נעשה לגמרי אמריקאי, בן עשרים ושש, מבוגר מרועי בשנה. נוסף להם באו קומץ חברים ומכרים, וכמה קולגות של יואל ממשרד האוצר, וגם כמה חברים של רועי, שתפסו להם פינה בדירה הצנועה בבית הכרם.

במהלך השבעה מיעט יואל לדבר, וגם בפעמים שדיבר לא היה מרוכז, דעתו מוסחת כל העת. אני חייב לנסוע להודו, הזכיר לעצמו. לכל אורך השבעה התאפק לא לפרוק את הציוד שהוחזר על ידי משרד החוץ — שני תיקי גב, אחד גדול ואחד קטן, ששם על המיטה בחדר של רועי — כיוון שרצה לעשות זאת כשיהיה לבד.

אחרי שקמו מהשבעה, כל המנחמים חזרו איש-איש לענייניו. שרה ועפרה הזמינו את יואל לארוחות צהריים וערב. מתי שנוח לך, רק תגיד, אמרו. מאיר נשאר כמה ימים נוספים, אבל יואל עודד אותו לחזור לבוסטון לאיזה כנס רופאים שהוא הזכיר במהלך השבעה, בעיקר משום שפשוט רצה כבר להיות לבד. מאיר התרצה אך הבטיח לבוא שוב בקרוב, ויואל התפנה ויכול היה סוף-סוף לפתוח את התיקים של רועי.