תישארי איתי / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

1

ג'וֹס, ניגריה, דצמבר 2008

אני חייבת לעזוב את העיר הזאת היום ולבוא אליך. התיקים שלי ארוזים, והחדרים הריקים מזכירים לי שהייתי אמורה לעזוב כבר לפני שבוע. מוסא, הנהג שלי, ישן בעמדת המאבטח כל לילה מיום שישי שעבר, והמתין שאעיר אותו עם עלות השחר כדי שנוכל לצאת בזמן. אבל התיקים שלי עדיין מונחים בסלון, צוברים אבק.

את רוב הרכוש שצברתי כאן — רהיטים, מוצרי חשמל, אפילו כלי בית — חילקתי לסַפּריות שעבדו במספרה שלי. לכן כל לילה, כבר במשך שבוע, התהפכתי במיטה הזאת מצד לצד בלי טלוויזיה שתעזור להעביר את שעות נדודי השינה שלי.

יש לי בית שמחכה לי בעיר אִיפֶה, ממש ליד האוניברסיטה שבה אתה ואני נפגשנו לראשונה. אני מדמיינת אותו עכשיו. זה בית שאינו שונה בהרבה מהבית הזה, חדריו הרבים נועדו לטפח משפחה גדולה: גבר, אישה והרבה ילדים. הייתי אמורה לעזוב יום אחרי שפירקו את מייבשי השיער. התוכנית היתה להקדיש שבוע להקמת המספרה החדשה ולריהוט הבית. רציתי שחיי החדשים יהיו מאורגנים לפני שאראה אותך שוב.

זה לא שנקשרתי למקום הזה. אני לא אתגעגע לחברות המעטות שהכרתי, לאנשים שלא מכירים את האישה שהייתי לפני שבאתי לכאן, לגברים שחשבו במשך השנים שהם מאוהבים בי. ברגע שאעזוב, ודאי לא אזכור אפילו את זה שביקש ממני להיות אשתו. אף אחד כאן לא יודע שאני עדיין נשואה לך. אני מספרת להם רק חלק מהסיפור: שהייתי עקרה ובעלי לקח אישה אחרת. איש מעולם לא חקר עוד, לכן מעולם לא סיפרתי להם על הילדים שלי.

רציתי לעזוב מאז הרצח של שלושת הנערים משירות הנוער הלאומי. החלטתי לסגור את המספרה ואת חנות התכשיטים שלי עוד לפני שידעתי מה אעשה הלאה, עוד לפני שהגיעה ההזמנה להלוויה של אבא שלך, כמו מפה שהראתה לי את הדרך. שיננתי את שמותיהם של שלושת הצעירים, ואני יודעת מה כל אחד מהם למד באוניברסיטה. אוֹלָמידֶה שלי היתה אמורה להיות בערך בגילם. גם היא היתה מסיימת בערך עכשיו את האוניברסיטה. כשאני קוראת עליהם, אני חושבת עליה.

אָקין, לא פעם אני תוהה אם גם אתה חושב עליה.

אף שהשינה היא ממני והלאה, כל לילה אני עוצמת את עיני, ופיסות מהחיים שהשארתי מאחור חוזרות אלי. אני רואה את ציפיות הבָּטיק בחדר השינה שלנו, את השכנים שלנו ואת המשפחה שלך, שבמשך תקופה מסוימת הלכתי שולל וחשבתי שהיא גם המשפחה שלי. אני רואה אותך. הלילה אני רואה את מנורת הלילה שנתת לי, כמה שבועות אחרי שהתחתנו. אני לא יכולתי לישון בחושך, ולך היו סיוטים אם היינו משאירים את נורות הפלורסנט דולקות. המנורה הזאת היתה הפתרון שלך. קנית אותה בלי להגיד לי שמצאת פשרה, בלי לשאול אותי אם אני רוצה מנורה. וכשליטפתי את בסיס הברונזה שלה והתפעלתי מלוחות הזכוכית הצבעוניים שהרכיבו את האהיל שלה, שאלת אותי מה הייתי מצילה מהבית שלנו אם היה עולה באש. אמרתי בלי לחשוב, את התינוק שלנו, אף על פי שעדיין לא היו לנו ילדים. משהו, אמרת, לא מישהו. אבל נראה שקצת נפגעת מכך שכשחשבתי שמדובר במישהו, לא חשבתי להציל אותך.

אני גוררת את עצמי מהמיטה ומחליפה את כתונת הלילה שלי. אני לא אבזבז עוד רגע אחד נוסף. השאלות שעליך לענות עליהן, אלה שחנקו אותי במשך יותר מעשור, מאיצות את צעדי כשאני לוקחת את תיק היד שלי ונכנסת לסלון.

יש כאן שבעה-עשר תיקים, מוכנים להילקח למכונית שלי. אני בוהה בתיקים, נזכרת בתוכנו של כל אחד מהם. אם הבית הזה היה עולה באש, מה הייתי מצילה? אני צריכה לחשוב על זה, כי הדבר הראשון שעולה על דעתי הוא: כלום. אני בוחרת בתיק לשהייה של לילה שתיכננתי לקחת איתי להלוויה ובנרתיק מלא בתכשיטי זהב. מוסא יוכל להביא לי את שאר התיקים בפעם אחרת.

אז זהו זה — חמש-עשרה שנה כאן, ואף שהבית שלי לא עולה באש, כל מה שאני לוקחת זה תיק מלא זהב ובגדים להחלפה. הדברים החשובים באמת נמצאים בתוכי, נעולים מתחת לחזה שלי כמו בקבר, במקום של קבע, בתיבת האוצר שלי, דמוית ארון המתים.

אני יוצאת החוצה. בחוץ שורר כפור, והשמים השחורים הופכים לסגולים באופק כשהשמש מתחילה לעלות. מוסא נשען על המכונית, מחטט בשיניו בעזרת קיסם. כשאני מתקרבת הוא יורק לתוך ספל ומכניס את קיסם השיניים לכיס החזה שלו. הוא פותח את דלת המכונית, אנחנו מברכים זה את זה לשלום, ואני נכנסת למושב האחורי.

מוסא מדליק את הרדיו במכונית ומחפש תחנות. הוא נעצר בתחנה שמתחילה את שידורי היום עם הקלטה של ​​ההמנון הלאומי. כשאנחנו יוצאים מן המתחם, השומר בשער מנופף לשלום. הדרך משתרעת לפנינו, אפופה בעלטה המתחלפת באור השחר, ומובילה אותי בחזרה אליך.