מבצע טוקיו / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

1

גיא

"אם יש משהו בחיים שאפשר לסמוך עליו, זה שקו 89 יאחר ובסוף יגיעו שני אוטובוסים בבת אחת," אמרה נועם במבט חצי כעוס וחצי משועשע.

גיא חייך ואמר, "נראה אותך מנסה להסביר לחנן למה איחרנו."

אבל בדיוק אז הגיע האוטובוס — דווקא אחד ולא שניים — וגיא ונועם עלו עליו. בשעה זו אחר הצהריים היה האוטובוס די צפוף, אבל גיא איתר מיד במבטו מושב אחד פנוי מאחור. הוא פילס את דרכו אליו ומיהר להתיישב. המושב הזה יספיק בשביל שניהם.

נועם הרימה גבה במבט של "סליחה? אתה באמת חושב שאתה תשב לך בכיף ותיתן לי להמשיך לעמוד?" אבל גיא רק משך אותה אליו והושיב אותה על ברכיו.

נועם סובבה את ראשה לאחור ושאלה את גיא היושב מתחתיה, "יש סיכוי שנגיע בזמן?"

"סיכוי יש תמיד," אמר גיא בחיוך קורן. הוא ידע שנועם שונאת לאחר, ועוד יותר שונאת לאכזב את חנן, אבל היה לו מצב רוח טוב ולא התחשק לו לדאוג.

רועי לא היה איתם. כשגיא התקשר אתמול — כדי להודיע לו שחנן ביקש שכולם יגיעו מחר בארבע לדירת המבצעים בתל אביב — רועי אמר שייסעו בלעדיו ושהם כבר ייפגשו שם. הוא הסביר שהוא נוסע בבוקר עם אבא שלו לאשדוד, לעזור לו לעשות איזה משלוח בשביל העסק שלו. מאז שהתחיל החופש הגדול, לפני שבועיים, רועי עבד עם אבא שלו כמעט כל יום בחֶברה שלו לחומרי בניין, והם לא ראו אותו הרבה.

בעצם, הם לא ראו אותו הרבה מאז שחזרו מטורונטו בסוף חופשת פסח. לא כי הם רָבו או משהו. לא, מה פתאום. גיא לא יריב עם רועי לעולם, וגם כל מה שקרה בטורונטו לא שינה את היחסים ביניהם אפילו לא בסנטימטר. להפך, הם רק התקרבו. הרי רועי הציל את חייו של גיא, וגיא… גיא לא אהב לחשוב על עצמו בתור הגיבור הגדול שמציל אנשים, אבל האמת היא שזה תיאור די קרוב לְמה שקרה במציאות. אם רועי היה נשאר שם בבית, מי יודע מה אביאור, או בעצם יוסי אגמון, היה עושה לו, בטח אחרי שגיא ונועם ברחו מביתו יחד עם שני הילדים הקטנים החטופים. אבל כל זה באמת לא היה חשוב עכשיו. מה שהיה היה, וגיא השתדל ככל יכולתו לא לשקוע במחשבות על העבר, ובטח שלא במחשבות על מה-היה-קורה-אילו. הדבר היחיד שחשוב הוא שגיא ורועי נשארו החברים הכי טובים, בדיוק כמו תמיד.

הסיבה העיקרית שהם לא התראו הרבה מאז פסח היתה שבחודשים האחרונים שלפני החופש הגדול גיא השקיע הרבה מזמנו בלימודים. בכל זאת, המבחנים של סוף כיתה ט' הם מבחנים לא פשוטים, וגיא לא אהב להגיע למבחנים בלי להתכונן. נועם לא למדה הרבה ולא התכוננה הרבה, ובכל זאת קיבלה ציונים טובים, לא הרבה פחות טובים מהציונים שלו.

טוב, נועם… היא היתה הילדה הכי חכמה והכי מקסימה והכי יפה שהוא הכיר. נכון, לפעמים היא גם היתה עקשנית ואפילו מעצבנת, אבל גיא אהב אותה בכל מצב.

"אוי, נו, שב קצת יותר אחורה על הכיסא, אני תכף נופלת," היא אמרה עכשיו בקול מתלונן, וממש דחפה את גיא לאחור.

טוב, אולי לא ממש בכל מצב…

אבל אין מה לומר, החיים שלהם, מרגע שהתחיל החופש הגדול, היו מושלמים. גיא ונועם בילו רוב הזמן בבית שלו ולא עשו יותר מדי דברים. בשלב מסוים הצליח גיא לשכנע את נועם ללמוד לשחק בפלייסטיישן, ומהר מאוד היא עקפה אותו וניצחה אותו כמעט בכל משחק ששיחקו, כולל ב"מלחמת הכוכבים", שגיא היה אלוף בו. לפעמים הם גם היו בבית שלה ושיחקו עם יואבי, אחיה הקטן, כשחזר מהקייטנה. ולפעמים, פה ושם, גיא ירד למטה ושיחק כדורסל עם חברים במגרש בשכונה. כן, אפשר בהחלט לומר שהחיים האלה היו כיף אחד גדול.

אבל גיא ידע שהכיף הזה עומד להיגמר בקרוב. ולא רק כשהחופש הגדול ייגמר, אלא אולי ממש עכשיו, ברגע שיגיעו לפגישה עם חנן ועם אלונה, הסגנית שלו.

מאז המבצע בטורונטו גיא ראה את חנן רק פעם אחת, כשחנן בא לבקר אותו ולבדוק מה שלום הרגל שלו, שנפצעה מכדור האקדח של אביאור. אבל מאז לא היו שום פגישות ושום אימונים. אתמול, כשחנן התקשר וגיא ראה את השם שלו על צג הטלפון, גיא היה בטוח שהוא מתקשר כדי להודיע לו שבקרוב מתחילים שוב באימונים. הרי שולמית, ראש המוסד, נתנה הוראה להמשיך לאמן אותם כל הזמן, והחופש הגדול הוא תקופה מצוינת לאימונים. אבל חנן לא דיבר על אימונים. הוא הורה לגיא להגיע מחר עם חברי הצוות בשעה ארבע לדירה, והוסיף שיש לו הודעה חשובה. גיא ניסה להבין על פי נימת קולו אם ההודעה החשובה הזאת אולי קשורה לאיזה מבצע דחוף, אבל כרגיל, לא הצליח להבין מנימת קולו של חנן שום דבר. חנן רק אמר שיש לו הודעה חשובה ושיבואו בארבע, וחוץ משני הפרטים האלה לא הוסיף עוד דבר.

טוב, חשב לעצמו גיא והציץ בשעון שבטלפון. בקרוב מאוד נדע מהי ההודעה החשובה. ואם האוטובוס ימשיך להתקדם בקצב הזה, אז אולי אפילו יש סיכוי שלא נאחר.

2

נועם

נועם אמרה "בחיים לא" בדיוק כשרועי אמר "מה פתאום?" וגיא אמר, "תראה, חנן, זה פשוט לא ילך."

ההודעה שחנן מסר להם עכשיו היתה לא פחות ממדהימה. מדהימה ומרגיזה.

"אמרתי לךָ שהם יכעסו," אמרה אלונה לחנן. היא ישבה לידו על הספה הדו-מושבית בדירת המבצעים, והפנתה אליו לרגע את ראשה בזמן שרכנה מעל לשולחן הקטן שמול הספה ומזגה מים לתוך כוסות פלסטיק.

"חשבתי שאתם קצת יותר בוגרים, אבל אני רואה שטעיתי," אמר חנן, בקול שלא הביע שום רגש אלא פשוט קבע עובדה.

נועם ניסתה לחשוב אם יש משהו בדבריו. היא העריכה את חנן כל כך, שהיא אף פעם לא פסלה מיד שום דבר שהוא אמר. אבל לא, היא בהחלט לא הרגישה שהם לא מספיק בוגרים. היא הרגישה שהם צודקים לגמרי.

היא עצמה היתה המומה כל כך, שאחרי תגובת ה"בחיים לא", שנפלטה מפיה כבר בהתחלה, היא לא הצליחה לומר אפילו מילה. אבל רועי וגיא המשיכו להתווכח.

"אבל למה?" אמר רועי. "מה, אתם לא סומכים עלינו? יש איזה משהו שרציתם שנעשה ולא הצלחנו לעשות? אני פשוט לא מבין מה הסיפור."

"בדיוק," אמר גיא. "אם תסבירו לנו את ההיגיון אז אולי… בעצם, גם אז לא נסכים. תבינו, זה פשוט לא ילך. אתם לוקחים צוות מנצח… סליחה שאני אומר את זה בעצמי, אבל אנחנו באמת צוות מנצח — שלושה אנשים שעובדים יחד מצוין, שיודעים לחשוב יחד, לפעול יחד, אפילו לנשום יחד באותו הקצב — אז אתם לוקחים צוות כזה ופשוט מקלקלים. אני לא מבין בשביל מה זה טוב."

לרגע השתררה שתיקה, ולשבריר שנייה חשבה נועם שאולי חנן השתכנע, שאולי דבריו ההגיוניים והשקוּלים של גיא הכניסו לו קצת שׂכל לראש.

אבל לא, שבריר השנייה הסתיים, וחנן רק אמר, "בלי קשר לעניין עצמו, אני מזכיר לכם שזאת לא בדיוק החלטה שלכם. ההחלטה לצרף אליכם מישהו באופן קבוע הגיעה ישר משולמית. וכששולמית אומרת משהו, לא מתווכחים עם זה. אני מזכיר לכם שהיא ראש המוסד."

"אני חושב שצריך להגיד  רׂאשַת מוסד, כי היא אישה," מילמל גיא.

"עזוב כבר עם ההערות הלשוניות שלך," התפרצה נועם. "אתה לא רואה שזה לא מתאים עכשיו?"

נועם התחרטה על דבריה ברגע שאמרה אותם. למה תמיד זה ככה? למה תמיד אנחנו מַפנים את הכעס שלנו אל האנשים שאנחנו הכי אוהבים? אבל היא לא הצליחה לשלוט בעצמה. ההוראה של שולמית — להגדיל את הצוות שלהם — היתה מבחינתה מכה רצינית. העבודה עם גיא ועם רועי היתה בשבילה כל כך טבעית, כל כך נעימה. קודם כול, הם קיבלו אותה כמו שהיא, ולא ציפו ממנה להיות חייכנית וקלילה כמו כל שאר הבנות שהיא הכירה. וחוץ מזה, הם למדו לעבוד מצוין יחד. איך הם יוכלו עכשיו לעבוד עם עוד מישהו? להתאמן איתו, ללמוד לִצפות את התגובות ואת המעשים שלו, ללמוד לסמוך עליו — איך? זה בחיים לא יקרה. פתאום היא חשבה על טיעון שהיה לדעתה טיעון מוחץ.

"תגידו," היא אמרה לחנן ולאלונה, "לא הספיק לכם מה שהיה עם אופיר? לא למדתם מזה שום לקח? גם אז התנגדנו, ורק אתם חשבתם שזה רעיון כל כך מעולה לצרף אותו. ומה קרה בסוף? בגלל השחצנות שלו וההתנהגות המגעילה שלו כמעט התקלקל לנו כל המבצע בקהיר."

חנן נשם עמוק, ואז פלט בנשיפה את כל האוויר ששאף. "קודם כול," הוא אמר, "הפקנו הרבה לקחים ממה שקרה עם אופיר בקהיר, ואתם יכולים להיות בטוחים שדבר כזה לא יקרה שוב."

"וחוץ מזה, אל תשכחו שיש עוד דוגמה חוץ מאופיר," השלימה את דבריו אלונה. "והדוגמה הזאת היא שְׁטֶפי. עם שטפי עבדתם מצוין בברלין, ואתם בעצמכם תמיד אומרים שבלעדיה לא הייתם מצליחים לעשות שום דבר."

"אבל עם שטפי זה היה אחרת לגמרי!" אמר רועי. "את שטפי אנחנו בחרנו. זה היה מבצע שאנחנו יזמנו, ואנחנו בחרנו לשתף איתה פעולה!"

חנן נאנח שוב. "כן, כן, אנחנו יודעים. אבל אל תדאגו, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. מה אתם חושבים, שאין לנו ניסיון בהקמת צוותים?"

"וכמו ששולמית אמרה," העירה אלונה, "צוות של שלושה אנשים זה פשוט קטן מדי. דווקא מפני שאנחנו מתרשמים מהיכולות שלכם ורוצים להיעזר בכם גם בעתיד, אנחנו חושבים שאתם צריכים להיות לפחות ארבעה."

"כן," אמר חנן. "מה אם אחד מכם יהיה חולה או סתם עסוק דווקא כשנצטרך אתכם? הרי אתם יודעים שצוות לא יכול להיות מורכב רק משני אנשים."

השתררה שתיקה, ונראה שכמו נועם, גם לגיא ולרועי לא היתה תשובה טובה לטיעון הזה.

ואז, בדיוק כשהמוח של נועם כבר ניסה להתרגל לרעיון שיצטרף אליהם עוד מישהו, נחתה על ראשה עוד מכה. והמכה הזאת היתה כואבת במיוחד, כי נועם היתה אמורה לצפות אותה, ובכל זאת לא עשתה זאת.