בובות על חוט / פתיחת הרומן

בחזרה לעמוד הספר

 פרק 1

החלום של מריסה

האם ערה היא או שרויה בחלום? היא עדיין חשה את החוֹם בגב כף רגלה הימנית, תחושה יוצאת דופן שחולפת בכל גופה ומזכירה לה שהיא לא לבדה במיטה הזאת. שטף של זיכרונות הציף את מוחה, אבל הסדר שלהם הלך והתבהר, כמו תשבץ שנשלם לאיטו. הן היו במצב רוח מרומם ומבוסמות מעט מהיין ששתו אחרי הארוחה, ומהשיחה על הטרור הן עברו לדבר על סרטים ונסחפו לרכילויות, כשלפתע הביטה צָ'בֶּלָה בשעונה וזינקה על רגליה, חיוורת: "העוצר! אלוהים אדירים, כבר אין לי זמן להגיע ללָה רינְקוֹנָדָה! איך לא שמנו לב לשעה." מריסה התעקשה שהיא תישאר לישון אצלה. אין שום בעיה, קיקֶֶה נסע לאָרֶקיפָּה, לישיבת הדירקטוריון שתתקיים מחר בבוקר מוקדם במבשלת הבירה, והדירה כולה לרשותן. צ'בלה התקשרה לבעלה. לוּסיאנוֹ, מלא הבנה כדרכו, אמר שאין בעיה, הוא ידאג ששתי הבנות יצאו בזמן לתפוס את האוטובוס לבית הספר. כן, שצ'בלה תישאר אצל מריסה וזהו. עדיף ככה ושלא יעצרו אותה על הפרת העוצר. עוצר מחורבן. אבל כמובן, הטרור מחורבן יותר.

אז צ'בלה נשארה לישון אצלה, וכעת חשה מריסה את כף רגלה על גב כף רגלה הימנית: לחץ קל, תחושה רכה, חמימה, עדינה. איך זה שהן מצאו את עצמן קרובות כל כך זו לזו במיטה הזוגית? היא היתה גדולה עד כדי כך שצ'בלה התבדחה: "מריסיטה, תגידי, כמה אנשים ישנים במיטה הענקית הזאת?" היא זכרה ששתיהן נשכבו כל אחת בפינתה, חצי מטר לפחות הפריד ביניהן. מי מהן החליקה לעבר רעותה בשנתה כך שכף רגלה של צ'בלה נחה כעת על גב כף רגלה?

היא לא העזה לזוז. היא עצרה את נשימתה כדי שלא להעיר את חברתה. אם תזיז את כף רגלה, תיעלם התחושה הנעימה שהלכה והתפשטה מגב כף רגלה במעלה גופה, שהיה דרוך כעת. אט-אט הבחינה בחשכת חדר השינה בכמה קרני אור שחדרו מבעד לחרכי התריסים ונחו על שידת הלילה, על דלת חדר הארונות, על דלת חדר האמבטיה, הציורים המלבניים שעל הקירות, המִדבר עם נחש-אישה של טילסָה, החדר עם הטוטם של סיסְלוֹ, מנורת הרגל, הפסל של בֶּרוֹקָל. היא עצמה את עיניה והקשיבה: נשימתה של צ'בלה היתה חלשה אך קצובה. היא ישנה, אולי שקועה בחלום. אם כן, היא זו שהתקרבה בשנתה לגוף חברתה.

מופתעת, נכלמת, תוהה שוב אם היא ערה או חולמת, הכתה במריסה ההכרה במה שגופה כבר ידע: היא היתה מרוגשת כולה. כף הרגל העדינה שחיממה את מפשעתה ליבתה את בשרה ואת חושיה, ואם היתה מחליקה את ידה בין רגליה לבטח היתה מוצאת שהיא רטובה. "השתגעת?" אמרה לעצמה, "את מתחרמנת מאישה? מה זה צריך להיות, מריסיטה?" היא עוררה את עצמה לבדה פעמים רבות, כמובן, ופעם אף אוננה כשכרית בין רגליה, אבל תמיד חשבה על גברים, עד כמה שהיא זוכרת, אף פעם לא על אישה, חס וחלילה! ואף על פי כן היא עם אישה עכשיו, רועדת מכף רגל ועד ראש; בוערת בתשוקה להרגיש את המגע לא רק ברגליה ואת קרבתה החמימה של חברתה לא רק במפשעתה, אלא בכל איברי גופה.

היא התנועעה בזהירות, בלב הולם, נושמת כמתוך שינה, זזה מעט על צִדה, וכך, אף שלא נגעה בחברתה, נוכחה שכעת היא במרחק מילימטרים ספורים בלבד מגבה, מעכוזה ומרגליה של צ'בלה. כעת שמעה היטב את נשימתה, ודומה כי חשה הבל נסתר שנפלט מהגוף הסמוך אליה כל כך, מגיע עד אליה ועוטף אותה. גופה פעל מאליו. כמו בלי משים היא הזיזה את ידה הימנית והניחה אותה על הירך של חברתה. עוצר מבורך, חשבה. היא חשה שלבה מאיץ את פעימותיו: צ'בלה עומדת להתעורר, ותסלק את ידה: "זוזי, אל תיגעי בי, השתגעת?", "מה קרה לך?", אבל צ'בלה לא זזה ונראתה כמי ששקועה בחלום עמוק. היא חשה את שאיפתה ונשיפתה והרגישה שהאוויר מגיע אליה, חודר לנחיריה ולפיה, ומחמם את קרביה. תשוקתה, שהיתה בשיאה, נקטעה למרבה האבסורד ברסיסי מחשבות על העוצר, על הפסקות החשמל, על החטיפות — בעיקר של קָצ'יטוֹ — ועל הפּצצות של הטרוריסטים. איזו מדינה, איזו מדינה!

הירך שתחת ידה היתה מוצקה ורכה, לחה מעט, אולי מקרם כלשהו. האם השתמשה צ'בלה לפני השינה באחד מהקרמים שבחדר האמבטיה של מריסה? היא לא ראתה אותה מתפשטת, רק הושיטה לה כתונת לילה שלה, קצרה מאוד. צ'בלה החליפה בגדים בחדר הארונות הגדול, וכשחזרה לחדר כבר היתה לבושה בכותונת. היא היתה חצי שקופה, והותירה חשופים את זרועותיה ורגליה וטפח מישבנה, ומריסה זוכרת שחלפה בה מחשבה: איזה גוף יפה, היא שמורה היטב אחרי שתי לידות, זה מפני שהיא הולכת לחדר הכושר שלוש פעמים בשבוע. היא המשיכה לזוז בשברירי מילימטרים, בחשש גובר להעיר את חברתה. כעת, נחרדת ומאושרת, היא הרגישה לרגעים, בהתאם לקצב נשימתה, טפח ירך, עכוז. רגלי שתיהן נגעו זו בזו והתנתקו ביעף. עכשיו היא תתעורר, מריסה, את עושה מעשה טירוף. אך היא לא נסוגה והוסיפה לחכות — לְמה חיכתה? — כשקועה בטראנס, למגע החטוף הבא. ידה הימנית עדיין מונחת על ירכה של צ'בלה, ומריסה שמה לב שהיא מתחילה להזיע.

כעת חברתה זזה. היא חשה שלבה עוצר מלכת. היא הפסיקה לנשום לכמה שניות. היא עצמה את עיניה בחוזקה, מעמידה פני ישנה. צ'בלה, בלי לזוז ממקומה, הרימה את זרועה, וכעת הרגישה מריסה את ידה של צ'בלה נחה על ידה המונחת על ירכה. האם היא מתכוונת לסלק את ידה? לא, להפך. ברוך, אפילו בחיבה, שילבה צ'בלה את אצבעותיה באצבעותיה שלה, וכעת גררה את היד המהודקת על עורה לעבר איבר מינה. מריסה לא האמינה למתרחש. היא חשה באצבעות ידה הלכודה בידה של צ'בלה, את שיער הערווה שהתרוממה קלות, ואת מערת הנרתיק, רטובה, פועמת, מתחככת בה. רועדת כולה, נפנתה מריסה על שדיה, בטנה ורגליה, ונצמדה לגב, לעכוז ולרגליים של חברתה, בעודה משפשפת בחמש אצבעותיה את איבר מינה בניסיון לאתר את הדגדגן, לנבור, לפשק את השפתיים הלחות של איברה התפוח מתשוקה, בהדרכת ידה האמונה של צ'בלה, שרעדה אף היא, נצמדה לגופה והתמזגה איתה.

מריסה השקיעה את פניה בסבך שערה העבות של צ'בלה. היא הסיטה אותו בעזרת תנועות ראשה, עד שמצאה את צווארה ואת אוזניה של חברתה, וכעת נשקה להם, ליקקה ונגסה בהם בשקיקה, ראשה ריק ממחשבות, מסונוורת מאושר ותשוקה. כמה שניות או דקה לאחר מכן התהפכה צ'בלה, וכעת היא זו שחיפשה את פיה. הן התנשקו בשקיקה נואשת, תחילה ברפרוף שפתיים ולאחר מכן בפה פתוח, לשונותיהן משתרגות, גומעות רוק, בעוד ידיה של כל אחת מסירות בפראות את כותונתה של רעותה, עד ששתיהן נותרו ערומות וגופיהן מפותלים זה בזה. הן הסתובבו מצד לצד, ליטפו שדיים ונשקו להם ולאחר מכן לבתי השחי ולבטן, חפנו אישה את איבר מינה של רעותה וחשו אותו פועם בעוז, ברגע על-זמני שנדמה כנצח.

מריסה, מבולבלת, מסופקת, הרגישה שבאופן בלתי נמנע היא שוקעת בשינה ולא יכולה להתנגד לה. היא עוד הצליחה לומר לעצמה שלאורך החוויה המדהימה הזאת שחוותה, לא היא ולא צ'בלה — שנראה כי אף היא נכנעה לשינה — לא החליפו ביניהן ולו מילה אחת. בעודה צוללת לתהום ללא תחתית, חשבה מריסה שוב על העוצר ודימתה לשמוע פיצוץ במרחק.

כעבור שעות, כשהתעוררה, כבר חדר לחדר השינה האור האפרפר של היום, שהתריסים בקושי הצליחו לסנן. היא היתה במיטה לבדה. הבושה הזדחלה בגופה. האומנם כל זה התרחש? לא ייתכן, לא, לא. אבל כן, ודאי שהתרחש. כששמעה רחש בחדר האמבטיה, היא עצמה את עיניה, מבוהלת, והעמידה פני ישנה. היא פקחה אותן למחצה, ומבעד לריסיה הבחינה בצ'בלה שכבר היתה לבושה ומטופחת למשעי, ועמדה לצאת.

"מריסיטה, אלף סליחות, הערתי אותך," היא שמעה אותה אומרת בקול הטבעי ביותר בעולם.

"מה פתאום," מילמלה מריסה, והיתה בטוחה שקולה נשמע בקושי. "את כבר הולכת? את לא רוצה לאכול קודם ארוחת בוקר?"

"לא, חמודה," ענתה חברתה. קולה היה יציב, ולא ניכר בו שמץ של מבוכה. היא היתה כתמול שלשום, בלי טיפת סומק בלחייה, ומבטה היה רגיל להפליא. עיניה הגדולות הכהות היו חפות מעורמה או משובבות, ושערה היה סתור מעט. "אני חייבת לעוף כדי להספיק לראות את הבנות לפני שהן יוצאות לבית הספר. אלף תודות על האירוח. נדבר, נשיקות."

היא הפריחה לעברה נשיקה מדלת חדר השינה ויצאה. מריסה התמתחה, פיהקה, עמדה לקום, אבל חזרה והתמתחה והתעטפה בסדינים. ברור שהדבר קרה, וההוכחה הטובה ביותר היא גופה הערום וכתונת הלילה המקומטת שלה המושלכת בקצה המיטה. היא הרימה את הסדינים וצחקה למראה הכותונת שהשאילה לצ'בלה, גם היא צרורה לרגליה. היא פרצה בצחוק שנקטע באחת. אוי אלוהים. האם חשה חרטה? מה פתאום. איזה אומץ יש לה לצ'בלה. האם כבר עשתה דברים כאלה בעבר? לא ייתכן. הן מכירות כל כך הרבה זמן, ותמיד סיפרו הכול זו לזו. אם לצ'בלה היתה הרפתקה מסוג כזה, היא היתה מתוודה בפניה. או אולי לא? האם הדבר ישנה את החברות ביניהן? ברור שלא. צ'בליטה היא חברתה הטובה, יותר מאחות. איך ייראו היחסים ביניהן מעתה והלאה? כמו קודם? עכשיו הן חולקות סוד ענקי. אוי אלוהים, היא לא מאמינה שדבר כזה היה יכול לקרות. במשך כל הבוקר, בעת שהתרחצה, התלבשה, אכלה ארוחת בוקר, חילקה הוראות לטבחית, לסוכן הבית ולמנקה, התרוצצו בראשה אותן השאלות: באמת עשית מה שעשית, מריסיטה? ומה יקרה אם ייוודע לקיקה שהיא וצ'בלה עשו מה שעשו? הוא יכעס? הוא יעשה לה סצנת קנאה כאילו בגדה בו עם גבר? האם תספר לו? לא, בחיים לא, את זה איש לא צריך לדעת, איזו בושה. בשעת צהריים הגיע קיקה מארקיפה והביא לה את העוגיות המפורסמות לָה איבֶּרִיקָה ואת שקית הפלפלים שביקשה. בשעה שנשקה לו ושאלה איך היה בדירקטוריון של מבשלת הבירה — "טוב, טוב, החלטנו להפסיק לשלוח בירות לאָייקוּצ'וֹ, זה לא משתלם, המכסה שמבקשים הטרוריסטים ואלה שמתיימרים להיות כאלה מרוששת אותנו" — היא עדיין היתה טרודה בשאלה: למה צ'בלה לא הזכירה את העניין אפילו ברמז, והלכה כאילו כלום לא קרה? נו, באמת, טיפשה שכמוך. מפני שגם היא מתה מבושה, היא לא רוצה להודות על האמת ומעדיפה להעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. אבל כן קרה, מריסיטה. האם יקרה הדבר שוב, או לעולם לא?

כל השבוע לא היה לה אומץ להתקשר לצ'בלה, והיא ציפתה בשקיקה שזו תתקשר אליה. מוזר! אף פעם לא עברו כל כך הרבה ימים בלי שהתראו או דיברו. או שאולי, במחשבה שנייה, זה לא משונה כל כך. היא ודאי חשה מבוכה בדיוק כמוה, ובטח מחכה שמריסה תרים את הכפפה. יכול להיות שהיא כועסת? אבל למה? הרי צ'בלה היא זאת שעשתה את הצעד הראשון, לא? היא רק הניחה יד על רגלה בתנועה שהיתה יכולה להיות מקרית, בלי משים, בלי כוונה כלשהי. צ'בלה היא זאת שלקחה את ידה ועודדה אותה לגעת שם ואוננה עליה. איזה אומץ! כשחלפה בראשה המחשבה הזאת, התחשק לה לפרוץ בצחוק פרוע, והיא חשה שלחייה בוערות, מן הסתם האדימו מאוד.

מריסה הסתובבה כך, כשדעתה מוסחת, במשך כל אותו השבוע. היא היתה מרוכזת בזכר ההתרחשויות, ובקושי שמה לב שהיא נצמדת לפעילויות השגרה כפי שנקבעו ביומנה: שיעורי האיטלקית אצל דיאנה, מסיבת רווקות אצל האחיינית של מַרגוֹט שסוף-סוף מתחתנת, שתי ארוחות עם השותפים של קיקה שאליהן הוזמנו גם בנות הזוג, ביקור החובה אצל הוריה לתה של מנחה, יציאה לקולנוע עם דודניתה מטילדה לסרט שלא הצליחה להתרכז בו, מפני שהעניין ההוא לא נתן לה מנוח ולו לרגע. מדי פעם היא עדיין שאלה את עצמה אם לא היה זה חלום. היתה גם ארוחת הצהריים ההיא עם החברות מבית הספר, והשיחה הבלתי נמנעת — שברובה לא הצליחה להתרכז — על קצ'יטו המסכן, שנחטף לפני חודשיים כמעט. אומרים שהגיע מניו יורק מומחה מחברת הביטוח לנהל עם הטרוריסטים משא ומתן על שחרורו, ושנינה המסכנה, אשתו, הולכת לפסיכולוג כדי שלא להשתגע. היא היתה פזורת נפש כל כך, שבאחד הלילות, כשאנריקה והיא התעלסו, היא קלטה פתאום שהתלהבותו הצטננה והוא אמר לה: "אני לא יודע מה קרה לך, אהובה, אני חושב שבעשר שנות נישואים לא ראיתי אותך ככה פושרת. זה בגלל הטרור? עדיף שנלך לישון."

ביום חמישי, שבוע בדיוק אחרי מה שאירע, או לא אירע, חזר אנריקה מהמשרד מוקדם מתמיד. הם שתו ויסקי במרפסת, צפו בים האורות של לימה שלמרגלותיהם, ודיברו, כמובן, על הנושא שהעסיק באובססיביות כל בית במדינה בימים האלה, כלומר על הפיגועים והחטיפות של ארגון הטרור הקומוניסטי "הנתיב הזוהר" ושל התנועה המהפכנית טוּפּאק אָמארוּ, על הפסקות החשמל שאירעו כמעט בכל לילה בעקבות חבלות במגדלי החשמל והותירו באפלה שכונות שלמות בעיר, ועל קולות הנפץ של הטרוריסטים שהעירו את תושבי לימה באמצע הלילה או בשעת בוקר מוקדמת. הם נזכרו שלפני כמה חודשים, באמצע הלילה, הם ראו מהמרפסת הזאת, על אחת הגבעות באופק, לפידים דולקים בצורת מגל ופטיש, כמעין נבואה לעתיד לבוא אם אנשי הנתיב הזוהר ינצחו במלחמה הזאת. אנריקה אמר שהמצב נהיה בלתי נסבל לעסקים, אמצעי הביטחון שיש לנקוט העלו את ההוצאות בצורה מטורפת, וחברות הביטוח רוצות להמשיך להעלות את הפרמיות. אם הגזלנים יוסיפו לעשות כרצונם, בקרוב תגיע פרו למצב דומה לזה ששורר בקולומביה, שבה בעלי חברות נוהרים לפנמה ולמיאמי מאימת הטרוריסטים, כדי לנהל את העסקים שלהם משם, למרות כל הסיבוכים הבירוקרטיים, ההוצאות הנוספות וההפסדים הכרוכים בכך. הוא בדיוק אמר לה: "אולי גם אנחנו צריכים לעזוב לפנמה או למיאמי, יקירתי", כשקינטָנִיָה, סוכן הבית, הופיע במרפסת: "סניורה צ'בלה, סניורה." "תעביר לי את השיחה לחדר השינה," אמרה מריסה, וכשקמה שמעה את קיקה אומר לה: "תגידי לצ'בלה שאתקשר בקרוב ללוסיאנו כדי שנקבע להיפגש ארבעתנו."

רגליה רעדו כשהתיישבה על המיטה והרימה את השפופרת. היא שמעה, "הלו מריסיטה?" ואמרה, "איזה יופי שהתקשרת, הייתי עסוקה בטירוף וחשבתי להתקשר אלייך מחר בבוקר."

"הייתי במיטה עם שפעת חזקה," אמרה צ'בלה, "אבל אני כבר מרגישה יותר טוב. אני מתגעגעת אלייך נורא."

"גם אני," ענתה מריסה. "אני חושבת שאף פעם לא עבר שבוע בלי שנתראה."

"אני מתקשרת כדי להזמין אותך," אמרה צ'בלה. "חסר לך שתגידי לא. אני צריכה לנסוע למיאמי ליומיים-שלושה, יש בלגן בדירה שבבְּרִיקֶל אָוֶוניוּ, ואני צריכה לטפל בזה אישית. בואי איתי, עלַי. יש לי כבר כרטיסי טיסה לשתינו, השגתי בחינם עם נקודות שצברתי. נצא ביום חמישי באמצע הלילה, נהיה שם שישי ושבת, ונחזור בראשון. אם תגידי לא, אני אכעס רצח, יקירתי."

"ברור שאבוא איתך, בשמחה," אמרה מריסה. היא חשבה שלבה מתפקע. "עכשיו אני הולכת להגיד לקיקה, ואם הוא יתחיל עם 'אבל', אני מתגרשת ממנו. תודה רבה, מתוקה. מעולה, מתאים לי."

היא ניתקה את השיחה ונשארה לשבת על המיטה עוד רגע, עד שנרגעה. הקלה הלכה ופשטה בקרבה. אי-ודאות מהולה באושר. האירוע ההוא אכן קרה, ועכשיו היא וצ'בלה יטוסו ביום חמישי הקרוב למיאמי לשלושה ימים שבהם יוכלו לשכוח מהחטיפות, מהעוצר, מהפסקות החשמל ומכל הסיוט הזה. כשחזרה למרפסת, התבדח אנריקה: "מה את צוחקת מתחת לשפם? אפשר לדעת למה העיניים שלך נוצצות ככה?" "לא מגלה לך, קיקה." היא התחנחנה והקיפה בזרועותיה את צווארו של בעלה. "אפילו אם תהרוג אותי לא אגלה לך. צ'בלה הזמינה אותי למיאמי לשלושה ימים, ואמרתי לה שאם לא תיתן לי להצטרף אליה אני מתגרשת ממך."