הנוסע / פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

1

בֵּקֶר התרומם, מעך את הסיגר במאפרה, כיפתר את המקטורן והניח את ידו הימנית על כתפו של זילברמן במחווה אבהית. "שיהיה בהצלחה, אוטו. נראה לי שעד מחר כבר אחזור לברלין. אם יקרה משהו, פשוט תתקשר אלי להמבורג."

זילברמן הינהן. "רק עשה לי טובה," הוא ביקש, "אל תלך להמר שוב, תסתפק בכך שיש לך מזל באהבה. וחוץ מזה, אתה מפסיד שם כסף… את הכסף שלנו."

בקר פלט צחוק נרגז. "למה אתה לא אומר, 'את הכסף שלך'?" הוא שאל. "מתי אי-פעם קרה ש—"

"לא, לא," מיהר זילברמן לקטוע אותו. "אני מתבדח, אתה יודע, אבל בכל זאת: אתה באמת קל דעת. ברגע שאתה מתחיל להמר, אתה לא מסוגל להפסיק, ואם כבר פדית קודם את ההמחאה ההיא…"

זילברמן השתתק, ואז המשיך לדבר בשלווה.

"יש לי אמון מלא בך. הרי בסופו של דבר אתה אדם נבון. ובכל זאת, חבל על כל מארק שאתה משאיר על שולחן ההימורים. אנחנו שותפים לעסק, וכשאתה מפסיד את הכסף שלך, זה מפריע לי כאילו היה מדובר בכסף שלי."

פניו הרחבות והטובות של בקר, שלרגע נחרצו בהן קמטי דאגה, התמלאו אור.

"אין צורך להעמיד פנים, אוטו," אמר בנינוחות. "אם אני מפסיד, אני מפסיד את הכסף שלך, כמובן, הרי לי אין אפילו פרוטה שחוקה." הוא צחק צחוק מתגלגל.

"אנחנו שותפים," חזר זילברמן בהדגשה.

"כמובן," אמר בקר ושוב הרצין. "אז למה אתה מדבר אלי כאילו אני עדיין עובד שלך?"

"אתה כועס עלי?" שאל זילברמן, ובקולו נמהלו אירוניה דקה וצל של בהלה.

"שטויות!" הרגיע בקר. "חברים ותיקים כמונו! שלוש שנים בחזית המערבית, עשרים שנות שותפות וחברות קרובה — בנאדם, אתה לא יכול להכעיס אותי, לכל היותר אתה יכול לעצבן אותי קצת."

הוא שוב הניח יד על כתפו.

"אוטו," הוא פתח שוב בנימה בוטחת, "בזמנים הפכפכים כאלה, בעולם המתעתע הזה, אפשר לסמוך רק על דבר אחד, והוא החברות, חברות אמת בין גברים! ותן לי להגיד לך משהו, אוטו יקירי, בשבילי אתה בן אדם, בן אדם גרמני, לא יהודי."

"אבל אני דווקא כן, אני יהודי," אמר זילברמן, שהכיר את חיבתו של בקר למילים עם הרבה מאוד פאתוס ומעט מאוד טאקט, וחשש שחברו, בדברנותו המחוספסת אך הלבבית, עוד עלול לפספס את הרכבת. אבל בקר היה בעיצומה של השתפכות רגשית ולא הסכים לקצר אותה ולו בשנייה.

"אני רוצה להגיד לך עוד משהו," הכריז בקר, בלי להשגיח בעצבנות של חברו, אותו חבר שבפניו הוא שפך את לבו כבר יותר מדי פעמים: "אני נציונל-סוציאליסט. אלוהים יודע שמעולם לא באתי אליך בטענות. אם היית יהודי כמו כל היהודים האחרים, כלומר יהודי אמיתי, אולי הייתי נשאר מורשה חתימה שלך, אבל בטוח לא הייתי שותף שלך! אני לא 'גוי מחמד', לא הייתי ולא אהיה כזה, אבל אתה ארי שהוחלף בלידתו, אני משוכנע בכך. מַארְן, אִיזֶר, סוֹם,^[1] היינו שם ביחד, בנאדם! שלא יספרו לי שאתה…"

זילברמן תר במבטו אחר המלצר. "גוסטב, אתה תפספס את הרכבת!" קטע את דברי חברו.

"לא אכפת לי מהרכבת," שב בקר והתיישב. "אני רוצה לשתות איתך עוד כוס בירה," הכריז בהתרגשות.

זילברמן דפק באגרופו על השולחן. "מצדי תמשיך לשתות בקרון האוכל," הטיח בו נרגז. "אני חייב ללכת לסגור את העסקה."

בקר נחר בבוז. "כרצונך, אוטו," השיב כעבור רגע בכניעה. "אם הייתי אנטישמי, לא בטוח שהייתי מוכן שידברו אלי בנימה הזאת. אני לא מוכן שאף אחד ידבר אלי ככה! אף אחד! חוץ ממך."

הוא התרומם שוב, לקח את תיק המסמכים מהשולחן, ניענע בראשו בפליאה מעושה ואמר בגיחוך: "זה נראה לכם יהודי, זה?" הוא שוב נד בראשו לעבר זילברמן, ועזב את אולם ההמתנה של נוסעי המחלקה הראשונה.

זילברמן עקב אחריו במבטו. בדאגה הבחין בחברו הצועד ברגליים נוקשות, מתנודד קלות ונתקל בשולחנות, כמו תמיד כשהוא שיכור כהוגן.

זה לא מתאים לו, חשב זילברמן. הוא היה צריך להישאר מורשה חתימה. ככה הוא היה אמין, דיסקרטי והגון, עובד נהדר. אבל המזל הטוב קילקל אותו. רק שלא יחסל את העסק בסוף. רק שלא ילך להמר!

זילברמן קימט את מצחו. "המזל גורם לו להתרשל," מילמל בדכדוך.

רק אז הופיע המלצר, אחרי שזילברמן חיפש אותו כבר כמה פעמים ולא מצא.

"למי צריך לחכות פה, לרכבת או למלצר?" שאל זילברמן בעוקצנות. הוא תמיד סלד מכל דבר שהריח מרשלנות, וכעת גם לא היה במצב רוח ידידותי.

"סלח לי, אדוני," השיב המלצר, "אדון אחד באולם המחלקה השנייה חשב שהאדם שיושב מולו הוא יהודי, והתלונן על כך. אבל הוא בכלל לא היה יהודי, הוא היה דרום-אמריקאי, ומאחר שאני יודע קצת ספרדית, ביקשו את עזרתי."

"זה בסדר."

זילברמן קם על רגליו. הוא קפץ את פיו עד ששפתיו היו לפס דק, ועיניו האפורות שלחו מבט מקפיא לעבר המלצר.

המלצר ביקש לפייסו. "הוא באמת לא היה יהודי," רצה להרגיעו. ככל הנראה חשב שהלקוח הזה הוא חבר מפלגה קפדן במיוחד.

"טוב, לא משנה. הרכבת להמבורג כבר יצאה?"

המלצר הביט אל השעון התלוי מעל היציאה לרציפים.

"שבע ועשרים," הוא חשב בקול רם, "הרכבת למַגדֶבּוּרג יוצאת עכשיו. הרכבת להמבורג יוצאת בשבע עשרים וארבע. אם תמהר, עוד תספיק לתפוס אותה. הלוואי שיכולתי גם אני לרוץ אחרי רכבת, אבל אחד כמוני…"

הוא סילק במפית כמה פירורי לחם ממפת השולחן.

"יהיה עדיף," הוא שב לנושא הקודם, "אם יחייבו את היהודים לשים סרט צהוב סביב הזרוע. ככה לפחות לא יהיה שום בלבול."

זילברמן סקר אותו. "אתה באמת אכזרי כל כך?" הוא שאל בקול שקט, והתחרט על מילותיו עוד בזמן שהגה אותן.

המלצר הביט בו כאילו לא הבין אותו כהלכה. הוא השתומם מן הסתם, אך לא עלה בו כל חשד, שכן לא היה בהופעתו של זילברמן שום סממן אשר — לפי תורת הגזע — היה יכול להסגיר את מוצאו היהודי.

"כל זה בכלל לא ענייני," אמר לבסוף האיש בזהירות. "אבל לאחרים זה יכול להועיל. גיסי, למשל, נראה קצת כמו יהודי, אבל הוא ארי, כמובן, ותמיד נאלץ לספק הסברים והוכחות. איש לא יכול לעמוד בזה לאורך זמן."

"לא, זה באמת בלתי נסבל," הסכים זילברמן. אחר כך שילם את החשבון ועזב את המקום.

לא ייאמן, הוא חשב, פשוט לא ייאמן…

אחרי שיצא מתחנת הרכבת, עלה על מונית ונסע לביתו. הרחובות היו מלאים, והוא הבחין בלובשי מדים רבים. מוכרי עיתונים צעקו את הכותרות, וזילברמן התרשם שהיקף המכירות אדיר. לרגע שקל לקנות עיתון, אך נמלך בדעתו. החדשות, שככל הנראה יהיו רעות ואולי גם עוינות כלפיו, ממילא יגיעו אליו בקרוב.

אחרי נסיעה קצרה הגיע לבניין מגוריו. גברת פרידריך, אשת השוער, עמדה בחדר המדרגות ובירכה אותו לשלום בנימוס, ובמובן מסוים שמח זילברמן על שלא שינתה את יחסה כלפיו. בזמן שעלה במדרגות השיש המכוסות שטיח קטיפה אדום, שוב עלה דבר-מה בדעתו — מחשבה שבזמן האחרון פוקדת אותו שוב ושוב: מציאות חייו חצויה ללא עוררין.

אני חי כאילו לא הייתי יהודי, הוא תמה. כעת אני תחת איום, ובכל זאת עודני אזרח אמיד ועד כה לא סבלתי כל פגיעה. איך זה ייתכן? אני גר בדירה מודרנית של שישה חדרים. אנשים מדברים ומתייחסים אלי כאילו אני לגמרי משלהם. אני כמעט יכול לחוש בנקיפות מצפון, ובו בזמן אני רוצה להטיח את המציאות, את היותי יהודי והיותי — מאז אתמול — האחר והשונה, בפרצופם של כל הצבועים שמעמידים פנים שעודני מה שהייתי. מה הייתי? לא, מה אני? מה אני, בעצם? קללה הולכת על שתיים שלא רואים עליה שהיא קללה!

כל זכויותי נשללו ממני. רק מתוך נימוס או מכוחו של הרגל נוהגים רבים כאילו עוד יש לי זכויות. כעת כל קיומי מבוסס על זיכרונם הגרוע של אלה שרוצים לחסל אותי כליל. נשכחתי — אני כבר משויך לאשפתות, רק טרם הושלכתי לשם הלכה למעשה.

זילברמן הרים את מגבעתו ובירך את אשת הפקיד הבכיר צֵנְקֶל במילים "יום טוב, גברתי הנכבדה", כאשר זו יצאה מדלת דירתה.

"מה שלום אדוני?" היא שאלה בלבביות.

"שלומי טוב באופן עקרוני. ומה שלום גברתי?"

"תודה, שלומי בסדר. מה כבר יכול להיות עם אישה זקנה כמוני."

היא הושיטה לו את ידה לאות פרידה.

"אלה בוודאי זמנים קשים עבורך," היא הוסיפה בצער, "זמנים איומים…"

זילברמן הסתפק בחיוך קטן ומתחשב, חיוך זהיר ומהורהר, שלא היתה בו לא הסכמה ולא אי-הסכמה. "הקצו לנו תפקיד מיוחד, ביסודו של דבר…" הוא אמר לבסוף.

"אבל אלה גם זמנים כבירים," היא ניחמה אותו. "עושים לכם עוול, אך בדיוק משום כך עליכם לחשוב בהיגיון ולקבל את הדברים בהבנה."

"האין זאת דרישה מוגזמת במקצת, גברתי הנכבדה?" שאל זילברמן. "ואני, אגב, כבר לא חושב כלל. נפטרתי מההרגל הזה. ככה הכי קל לסבול את המצב."

"בך לעולם לא יפגעו," היא הבטיחה, ובתנועה נחושה נעצה באחת המדרגות את המטרייה שהיתה לפותה בידה הימנית, כאילו רצתה לרמוז שלא תניח לאיש לגעת בו. היא הינהנה אליו בראשה לאות עידוד וחלפה על פניו.

מיד כשנכנס לדירתו שאל זילברמן את המשרתת אם מר פִינדלֶר כבר הגיע. היא השיבה בחיוב, ואחרי שהסיר בזריזות את המגבעת והמעיל, נכנס לחדר העבודה. האורח חיכה לו שם.

תיאוֹ פינדלר עמד מול תמונה וסקר אותה בשאט נפש של ממש. כששמע את הדלת נפתחת, הסתובב במהירות וקידם את פני הנכנס בחיוך.

"נו?" הוא שאל, וכתמיד בשעת דיבורו חרץ במצחו קמטים עמוקים, קמטים שהיו גם, לתפיסתו, רבי-רושם. "מה שלומך, איש יקר? כבר חששתי שקרה לך משהו. לעולם אי-אפשר לדעת… הספקת לחשוב על ההצעה האחרונה שלי? מה שלום אשתך? בכלל לא ראיתי אותה היום. אני מבין שבקר נסע להמבורג."

פינדלר שאף אוויר מלוא הריאות, הוא היה רק בתחילת המונולוג.

"אתם אנשים מוכשרים, שניכם! מכם אפשר ללמוד. לבקר יש ראש יהודי. חה-חה, הוא כבר יצליח, הוא יצליח! הייתי שמח להשתתף בעסק הזה, אבל מאוחר מדי זה מאוחר מדי, נו טוב… מאיפה הקרצת את הציורים המכוערים האלה? אני לא מבין איך אפשר לתלות דבר כזה. הכול שם מבולגן לגמרי. אתה כזה בולשביק תרבותי, בחיי. ושלא תחשוב שאני אוסיף אפילו אלפייה אחת להצעה האחרונה שלי. בחיים לא, למעשה אני בכלל לא יכול.

"אתה חושב שאני איש עשיר. כולם חושבים ככה. אם רק ידעתי מאיפה הם הגיעו לרעיון הזה. אפילו מסים אני עוד חייב. אגב מסים, אולי תוכל להשיג לי בודק ספרים מיומן או להמליץ על אחד כזה? גם אני מבין קצת בנושא, אבל אין לי זמן לטפל בזה. המסים האלה, המסים הארורים האלה. מה, אני לבד צריך להחזיק את כל הרייך הגרמני על הכתפיים? תגיד לי, מה?

"אתה לא אומר כלום. מה יש? שקלת את העניין? אתה מקבל את ההצעה שלי? נדמה לי שלאשתך יש משהו נגדי. אני לא רואה אותה אף פעם. אני לא מבין. היא נוטרת לי טינה כי לא אמרנו לכם שלום בערב ההוא לא מזמן? איזו שיה תמימה, הרי לא יכולנו אחרת! המסעדה היתה מלאה בנאצים! אחר כך אשתי לחשה לי באוזן שהיינו צריכים להגיד לכם שלום. אבל אני אמרתי לה שזילברמן הוא איש חכם. הוא כבר יבין שאני לא יכול לסכן את עצמי בשבילו. מה?

"ובכן, זילברמן, קדימה, דבר כבר. אתה רוצה למכור את הבית או לא?"

נראה שפינלדר סיים את דבריו, והוא הביט בזילברמן בציפייה. הם התיישבו לשולחן העישון, אבל פינדלר צנח מהר מדי על הכורסה, וכעת שיפשף את מותנו השמאלי בפרצוף מיוסר ומרוכז במיוחד.

"תשעים אלף," אמר זילברמן, מתעלם משלל השאלות וההערות שפיזר בן שיחו בכוונה לבלבל אותו, כפי שזילברמן ידע היטב. "שלושים אלף במזומן, השאר בערבות של גורם שני."

פינדלר ניתר ממקומו כאילו חטף מכת חשמל.

"אל תספר לי סיפורים," הוא קרא, כמעט נעלב. "לא באנו לפה להשמיע בדיחות. חמישה-עשר אלף על השולחן בשביל הבית, אתה שומע? שלושים אלף מארק, הצחקת אותי! אתה יודע, אם היו לי שלושים אלף ביד, כבר הייתי מוצא משהו טוב יותר לעשות בהם מאשר לקנות ממך בית. שלושים אלף מארק!"

"אבל תביא בחשבון את ההכנסות משכירוּת. מאחר שמחיר הרכישה מגוחך ממילא, לפחות שסכום המקדמה יהיה סביר. שווי הבית מאתיים אלף מארק, ואתה קונה אותו ב—"

"שווי, שווי, שווי," קטע אותו פינדלר. "כמה אני שווה בעיניך? אין בעולם סכום שישקף את השווי שלי. אף אחד בעולם לא יכול לקנות אותי, אבל אף אחד גם לא היה מעלה בדעתו לשים עלי אפילו אלפייה על השולחן. אני בלתי מָכִיר. וגם הבית שלך בלתי מָכִיר. חה-חה, זילברמן, באמת, אני פונה אליך כחבר! אני לוקח ממך את הצריף הזה, ואם לא אני, אז המדינה תיקח אותו. והיא לא תיתן לך אפילו פרוטה וחצי."

מהחדר הסמוך נשמע צלצול הטלפון. זילברמן שקל לרגע אם לגשת אליו בעצמו, ואז זינק ממקומו, התנצל בפני פינדלר ויצא מהחדר.

אני אקבל את ההצעה שלו, חשב לעצמו בזמן שהרים את השפופרת. בסופו של דבר פינדלר הוא ברנש הגון יחסית.

"הלו, מי שם?"

המרכזייה לשיחות חוץ השיבה. "אנא הישאר על הקו, יש לך שיחה מפריז," אמר לו קולה הצונן של המרכזנית.

זילברמן הצית סיגריה בעצבנות. "אֶלְפְרִידֶה," הוא קרא בחצי קול.

אשתו, כפי ששיער, המתינה כל הזמן הזה בסלון. היא נכנסה לחדר — פתחה את הדלת וסגרה אותה מאחוריה בשקט.

"שלום, אלפרידה," הוא בירך אותה בעודו מכסה את הפומית בכף היד, "הגעתי רק לפני חמש דקות, מר פינדלר נמצא כאן. את יכולה לדבר איתו?"

היא התקרבה אליו, והם התנשקו בחטף.

"זה אדוארד," הוא לחש, "השיחה הזאת תופסת אותי ברגע מאוד לא מתאים. בבקשה לכי לשוחח עם פינדלר, אחרת הוא יצותת לשיחה שלי. היום זאת כמעט עבירה על החוק, לדבר בטלפון עם פריז."

"תמסור לו דרישת שלום חמה," היא ביקשה. "אני מאוד רוצה להגיד לו גם כמה מילים בעצמי."

"בשום פנים ואופן לא," הוא הדף אותה. "כל הקווים נמצאים תחת האזנה. ואת לא זהירה מספיק, את תפלטי דברים שאסור להגיד."

"אבל לא ייתכן שאני לא יכולה להגיד שלום לבן שלי."

"ייתכן בהחלט. בבקשה תביני."

היא הביטה בו בתחינה. "רק כמה מילים," היא אמרה, "אני מבטיחה להיזהר."

"אי-אפשר," הוא אמר בהחלטיות. "הלו? הלו… אדוארד? שלום אדוארד…" הוא סימן לה בידו שתיגש לחדר העישון.

היא הלכה.

"שמע," המשיך זילברמן את השיחה, "השגת לנו את הרישיונות?" הוא דיבר לאט מאוד ושקל היטב כל מילה לפני שנאמרה.

"לא," השיב אדוארד מהעבר השני של הקו. "זה קשה במידה בלתי רגילה. אתם לא יכולים להסתמך על זה שתקבלו את כל האישורים. אני מנסה הכול, אבל…"

זילברמן כיחכח בגרונו. הוא הרגיש שהוא חייב לדבר בנימה נחושה יותר.

"אי-אפשר ככה," אמר. "או שאתה מתאמץ להשיג אותם, או שאתה לא מתאמץ! אתה אמור להבין עד כמה זה חשוב. אני לא יודע מה לעשות עם הנימה הרופסת שלך."

"האפשרויות שעומדות בפני מוגבלות יותר ממה שנדמה לך, אבא," השיב אדוארד בעלבון. "לפני חצי שנה זה עוד היה הרבה יותר קל. אבל אז לא רצית. זאת לא אשמתי."

"באמת משנה עכשיו מי אשם?" שאל זילברמן בזעם. "אתה צריך להשיג את האישורים. על החוכמות שלך אני אשמח לוותר."

"שמע, אבא," התקומם אדוארד. "אתה דורש ממני לתלוש את הכוכבים מהשמים, ונוזף בי כי עוד לא הצלחתי להביא אותם!… אבל מה שלומכם? מה שלום אמא? תמסור לה דרישת שלום חמה ממני. הייתי שמח מאוד לדבר איתה."

"תשיג את האישורים תכף ומיד," חזר זילברמן במפגיע. "זה כל מה שאני מבקש! אמא מוסרת לך דרישת שלום. לצערי היא לא יכולה לדבר איתך עכשיו."

"טוב, אני עוד אשיג אותם," השיב אדוארד. "בכל אופן אני אעשה הכול."

זילברמן הניח את השפופרת.

זאת הפעם הראשונה שאני מבקש משהו מהבן שלי, הוא אמר לעצמו ברוגז ובאכזבה. הוא בטוח ייכשל! אם היה לי איזה שותף עסקי בפריז, בתוך יום או יומיים הוא כבר היה משיג לי אשרת כניסה, אבל אדוארד… ממנו אי-אפשר לבקש כלום. הוא פשוט לא רגיל לעשות דברים למעננו. כשמישהו נתמך בידי מישהו אחר במשך זמן כה רב, קשה לו להפוך את היחס. אדוארד רגיל שאני עוזר לו, ועכשיו אני דורש ממנו עזרה. סדר הדברים החדש הזה לא נוח לו!

זילברמן ניענע בראשו, נבוך מהרהוריו. אני לא הוגן כלפיו, הוא חשב, וגרוע מכך, אני סנטימנטלי.

הוא חזר לחדר העישון.

"אני בדיוק מסביר לאשתך," קיבל פינדלר את פניו, "שמאוד לא זהיר מצדך להמשיך ללכת לאותן המסעדות. אם תפגוש שם מישהו ממכריך הפחות אוהדים, אתה עלול להיכנס לצרות. אשתך ארית הרי, אשתך יכולה ללכת לכל מקום, אבל אתה — אלוהים עדי, אני רוצה בטובתך ואני לא שמח על הנסיבות שבגללן העצות שלי חיוניות. מוטב שתישאר בבית או אצל מכרים. אמנם אף אחד לא מזהה שאתה יהודי, אבל לך תדע מה יכול לקרות. אגב, מה שלום זילברמן הצעיר? לקח את הרגליים בזמן, מה? חה-חה, זמנים משוגעים, מה?"

"שמע, פינדלר," שב זילברמן ופתח, "אני נותן לך את הבית תמורת מקדמה של עשרים אלף מארק. אני פשוט רוצה שנסגור כבר."

"אל תדבר שטויות. למה שתרצה לעשות צחוק מידידך פינדלר? בין כה וכה ייקחו ממך את הכסף בגבול. למענך אולי אפילו אוסיף כמה מארקים מעל השווי האמיתי של הצריף הזה, אבל לא למען המדינה הפרוסית, חס וחלילה."

"כרגע אין לי שום כוונה לעזוב את גרמניה."

"טוב, ילדים, תעשו מה שמתחשק לכם. אני באמת חושב שמגיע לכם לחיות בנסיבות טובות יותר. הדם היהודי הוא הדבק שמחבר את העם הגרמני. אבל למה שדווקא ידידי זילברמן ייהפך לדבק? אני לא מבין. מי שיכול, מציל את עצמו. את זה אני מבין בהחלט."

"אתה לא חושב שמדובר בפשע מחריד נגד היהודים?" שאלה גברת זילברמן, שהזדעזעה מהמשפט "הדם היהודי הוא הדבק שמחבר את העם הגרמני", ועדיין לא נגמלה מההרגל לבקש הסבר מוסרי לאירועים השונים.

"ברור," אמר פינדלר ביובש. "הרבה דברים רעים קורים בעולם. וגם כמה דברים טובים. פעם ככה ופעם ככה. האחד חולה בשחפת, האחר יהודי, ושניהם יחד בריות אומללות במיוחד. ככה זה. מה את חושבת, אני לא סבלתי ממזל רע? ככה זה, ואין מה לעשות."

"את חוסר הטאקט שלך, מר פינדלר," אמרה גברת זילברמן בתרעומת, "אני מכירה כבר מזמן, אבל את הלב הקר וה…" — היא בלעה את המילה "אכזר" — "…זה חדש לי, בכל אופן."

פינדלר חייך בשוויון נפש. "אני אוהב את אשתי ואת בתי. עם שאר האנושות אני עומד בקשרים עסקיים. בכך מסתכם היחס שלי לסביבה. אני לא אוהב את היהודים, ואני לא שונא את היהודים. אין לי יחס מיוחד כלפי יהודים, אך אני מתפעל מכישרונם במסחר. כשנעשה להם עוול, אני מצטער על כך, אבל גם לא מתפלא. זאת דרכו של עולם. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה."

"ואם היית בעצמך יהודי?"

"אבל אני לא! מזמן הפסקתי לשבור את הראש בשאלות של מה היה אילו. אני מסתפק במה שיש."

"אתה תמיד חושב רק על עצמך? אתה לא מסוגל לגלות חמלה כלפי אחרים בשעת צערם?"

"ומי יגלה חמלה כלפַּי כשיקרה לי משהו? אין חיה כזאת! לתיאו פינדלר אין אף אחד מלבד תיאו פינדלר. ושני אלה צריכים לדבוק זה בזה, כמו זפת ונוצות. חה-חה."

"ואתה אומר שאתה אוהב את אשתך ובתך," נסערה גברת זילברמן. "מי ש… אדיש כמו חיה, גם לא יוכל…"

"שמעי, גברתי הנכבדה, זה כבר עובר את הגבול. אמנם יש לי עור עבה ואני יכול לספוג מנה יפה של הומור, אבל עלבונות אני לא מקבל בשמחה!"

גברת זילברמן קמה ממקומה. "סלח לי, בבקשה," היא נפרדה ממר פינדלר בנימה צוננת ויצאה מהחדר.

"אלוהים, אתם עדיני רגש," צחק פינדלר, "אלוהים! נו טוב, טיפוסים כנים כמוני נאלצים לספוג לא מעט. בוא נחזור לעניין שלנו! מה אתה אומר ומה אתה מזמר, אה?"

הטלפון צילצל שוב.

"עשרים אלף," דרש זילברמן, "והשאר בערבות של גורם שני."

הדלת נפתחה, וגברת זילברמן ביקשה מבעלה לסור איתה לחדר הסמוך, כל ישותה אומרת סערת נפש גדולה. הוא לא שמח על ההפרעה הזאת. "תחשוב על זה," אמר לפינדלר בעת שיצא מהחדר.

"מה יש, אלפרידה?" שאל את אשתו.

היא הצביעה על הטלפון. "אחותך על הקו. דבר איתה. היא תספר לך הכול…"

הוא הרים את השפופרת.

"הִילדֶה?"

"כן, כן?" גימגמה אחותו בהתרגשות. "עצרו את גינטֶר!"

מרוב הפתעה הוא לא ידע מה לומר. "אבל למה?" שאל לבסוף. "מה קרה?"

"עוצרים את כל היהודים."

הוא משך אליו כיסא והתיישב.

"תירגעי בבקשה, הִילדֶה," אמר. "זאת בטח טעות. ספרי לי שוב בדיוק מה קרה…"

"אין זמן לזה. טילפנתי רק כדי להזהיר אותך. ארבעה גברים בבניין שלנו נעצרו. אוי, אם רק ידעתי מה קורה לגינטר עכשיו."

"אבל זה לא ייתכן! לא מוציאים אנשים חפים מפשע מהבית! אי-אפשר לעשות דבר כזה!"

הוא השתתק. כן, הוא חשב, דווקא אפשר.

"לבוא אלייך?" שאל כעבור רגע. "או שאת מעדיפה לבוא אלינו?"

"לא, אני לא עוזבת את הדירה, אני נשארת כאן. וגם אתה אל תבוא לפה, זה לא יעזור. להתראות, אוטו." היא ניתקה.

זילברמן חיפש את אשתו, טרוד.

"תקשיבי," הוא לחש, "עוצרים את כל היהודים! יכול להיות שמדובר רק בצעד זמני למטרות הפחדה. בכל אופן, עצרו את גינטר, אבל את זה את כבר יודעת."

זילברמן השתתק לרגע.

"מה עלינו לעשות? מה את חושבת שנכון לעשות, אלפרידה? את חושבת שעלי להישאר כאן? אולי ישכחו ממני. עד כה מעולם לא הוטרדתי ממש. חבל שבֵּקר לא פה. יש לו המון קשרים במפלגה. במקרה חירום הוא יוכל להתערב. אבל אם המעצרים הם הוראה מלמעלה, גם הוא לא יוכל לעזור. ועד שיחזור מהמבורג, אולי כבר יהרגו אותי בטעות. איזה קשקוש! בטח לא יקרה לי כלום. במקרה הכי גרוע פשוט תתקשרי לבֵּקר ותבקשי ממנו לחזור מיד."

"לפני חצי שנה עוד היינו יכולים לעזוב את גרמניה," אמרה אשתו בלחש. "בגללי נשארנו, כי לא הייתי מסוגלת להיפרד. אם יקרה לך משהו עכשיו, זאת תהיה אשמתי. רצית לנסוע מפה, אבל אני…"

"מה פתאום," הוא הדף את ההאשמות שהטיחה בעצמה. "אף אחד לא אשם. מי ששכח ללבוש אפוד מגן בזמן, אשם בכך שירו בו? אלה שטויות גמורות. וחוץ מזה, מבין שנינו את תמכת בעזיבה. אם זה היה תלוי בך, כבר היינו נוסעים מכאן. לך היה קל יותר להיפרד מהמשפחה שלך, מאשר לי מהעסקים שלי. אבל זה פשוט לא הסתדר. כל שאלות הלמה ומדוע שוות כקליפת השום עכשיו."

הוא נשק לה ושב אל מר פינדלר. הוא ניסה לשדר מזג שלֵו ומאופק כמקודם, אך משהו בפניו, מתיחות בולטת מדי, חיוך שנראה יותר כעווית, עורר את חשדו של פינדלר.

"ובכן, מה חדש?" ביקש פינדלר לברר. "חדשות רעות?"

"ענייני משפחה," השיב זילברמן וחזר לשבת מולו.

"נו, נו," מתח פינדלר את מילותיו ומצחו נחרש קמטים עוד יותר מתמיד. "בטח חדשות רעות, מה? חדשות מהמשפחה הן תמיד חדשות רעות. אני מכיר את זה."

זילברמן פתח את קופסת הסיגרים שהיתה מונחת על השולחן. "אתה רוצה לחזור לעסקה שלנו?" הוא ניסה להישמע רגוע ככל האפשר.

"נו, טוב," השיב פינדלר, "זה כבר לא נשמע לי כל כך מפתה. אני כבר לא יודע אם בכלל עוד מותר לרכוש נכסים מיהודים. אין לי מושג. ככל שזה תלוי בך, תנסה להפיל אותי בפח לפני שאבין מה קורה, מה?"

ה"מה" הנצחי הזה, המדושן עונג, כבר התחיל לייאש את זילברמן.

"אתה רוצה לקנות את הבית או שאתה רק רוצה לדבר על לקנות את הבית? מה אתה רוצה?"

"אח," הפטיר פינדלר ומתח את גופו על הכורסה, "ממש נקעתי את המותן קודם. מה אתה אומר על זה? כן… אתה לא חושב שכדאי לנו לחכות לתקנות החדשות? זה סיכון גדול מדי בשבילי. אני קונה בית ואחר כך לא אקבל אותו. הרי למדינה יש עוד הרבה תוכניות בשבילכם, היהודים."

"שיהיה חמישה-עשר אלף!"

"אני לא יודע, זילברמן, באמת אין לי מושג אם כדאי לי או לא. אם אתה רוצה, נחכה כמה שבועות. אם לא יקרה שום דבר בינתיים, אוכל לקנות את הבית גם אחר כך. אני גם חייב לדבר עם עורך הדין שלי לפני כן."

"אבל לפני עשר דקות…"

"ובכן, בינתיים עלו בי ספקות. אני גם לא רוצה להכניס אותך לצרות בגלל מכירת הבית. אבל בעיקר אני לא רוצה להיכנס אליהן בעצמי."

"לסיכום העניין: אעביר לך את הבית תמורת מקדמה של ארבעה-עשר אלף. אבל עליך לתת את הסכמתך עכשיו."

"ככה? טוב… בוא נדבר על זה שוב מחר. ארבעה-עשר אלף מארק הם סכום מכובד, זה בטוח! אני לא חלאה, וגם לא מצפה לקבל מתנות. אבל השאלה תלויה ועומדת: האם משתלם לי לקנות את הבית הזה במקדמה של ארבעה-עשר אלף מארק? וחוץ מזה, מובן שהתשלום יתבצע רק אחרי חתימת נוטריון ורישום בלשכת המקרקעין. ובמקרה של כוח עליון, ההסכם בינינו יתפוגג באוויר,

כמובן. ארבעה-עשר אלף מארק… נראה לך שכדאי לי לסגור איתך הערב בלחיצת יד?"

"אבל רצית לתת לי חמישה-עשר אלף כמקדמה. עכשיו אתה מתלבט בגלל ארבעה-עשר אלף?"

"אני פשוט חושב שהייתי יכול לעשות עסקאות אחרות, טובות יותר, עם הכסף הזה. כל אחד צריך לברר בעצמו איפה כדאי לו להישאר בחיים האלה, מה?" הוא התרווח ופלט אנחה.

זילברמן זינק ממקומו.

"מובן שאין לי שום השפעה על ההחלטה שלך," הוא אמר בכעס גדול. "אבל מאחר שהזמן דוחק, אודה לך אם תחליט עכשיו. ההצעה שלי לא תהיה תקפה אחר כך. אני אפילו לא יודע אם אתה שוקל אותה ברצינות."

"חדל להתמרמר כל כך," השיב פינדלר בזעף. "תמיד ידעתי שאתם היהודים אפילו לעסקים אינכם מוכשרים, ברגע שאתם נדרשים להתמודד עם האנשים הנכונים, נו…"

זילברמן הבחין כמה פינדלר נהנה לעשוק אותו. מענה חריף מאוד עמד על קצה לשונו, הוא רצה לומר לו שהוא, זילברמן, אינו יכול להתחרות עם סחטנים וגם אינו מתכוון לנסות זאת, ושהוא רגיל לנהל את עסקיו בהגינות. אך ייתכנו מצבים חריגים שבהם אפילו נוכל חסר מעוף יהיה בעמדת עליונות ברורה ביחס לאדם הנבון וההגון ביותר.

אלא שלפני שהספיק להטיח בפינדלר מילים קשות על התנהגותו הנלוזה, או לחלופין לעשות מעשה נבון יותר ולהשיב לו בנימה מתונה, נשמע צלצול קולני בדלת. בלי להשגיח בפרצופו המופתע של אורחו ובלי להתנצל בפניו ולו במילה, מיהר זילברמן לצאת מהחדר. במסדרון נתקל באשתו.

"אתה מוכרח להסתלק," היא לחשה נסערת.

"לא, לא, אני לא יכול להשאיר אותך לבד!"

מאחר שלא ידע מה לעשות, הלך בכיוון דלת הכניסה. היא עצרה אותו.

"אם לא תהיה כאן, לא יקרה לי כלום," הבטיחה לו וחסמה את דרכו בגופה. "הלילה תישן בבית מלון. תזדרז… לך כבר…"

הוא שקל בדעתו. הפעמון צילצל שוב, ואגרופים הכו בדלת.

"תפתח, יהודי, תפתח…" נשמע בליל של קולות וצרחות. פיו של זילברמן נפער. הוא נעץ מבט קפוא בדלת.

"אני הולך להביא את האקדח," הוא אמר, כמעט ללא קול. "הראשון שיפרוץ לדירה שלי יחטוף כדור! לאף אחד אין זכות להיכנס לכאן בלי רשות."

הוא חלף על פני אשתו בדרכו לחדר השינה.

"אנחנו עוד נראה," אמר, "אנחנו עוד נראה…"

אגרופים הכו שוב בדלת, והפעמון צילצל בעוצמה.

"מה יש?" שאל פינדלר, שיצא אל המסדרון כששמע את הרעש. "מה קרה? פשוט נפלא. אם 'האחים'^[2] יתפסו אותי כאן, הם עוד עלולים להתבלבל בלהט הרגע ולחשוב שאני יהודי. הם ישברו לי את כל השיניים."

הוא העביר את ידו על פיו בתנועה רכה.

"אין לך דלת אחורית?" שאל את זילברמן, שנותר על עומדו והביט בו כאילו ביקש את עצתו ועזרתו. "ואת הבית הארור שלך אתה יכול לדחוף למישהו אחר, לכל הרוחות!" הוא הוסיף.

"אני מביא את האקדח שלי," חזר זילברמן על דבריו מוכנית, "והראשון שיפרוץ לדירה שלי יחטוף כדור!"

"נו, נו," הרגיע תיאו פינדלר, "אל תצא מהכלים. עדיף שתלך מפה. אני אדבר עם האנשים האלה. תקפיד לצאת מהדלת האחורית. — את הבית אני קונה בעשרת אלפים. מסכים?"

"אתה… שיהיה, בסדר, אני מסכים."

"טוב, אם ככה, צא מפה! אני צריך אותך חי בשביל הנוטריון."

"לך כבר!" התחננה אשתו.

הפעמון המשיך לצלצל, וזילברמן התפלא שאיש אינו פורץ את הדלת בבעיטה.

"ומה יהיה על אשתי?" שאל בחוסר אונים.

"אתה יכול לסמוך עלי," אמר פינדלר בחזה זקוף. "אני אדאג לכול! אבל עכשיו תסתלק מפה!"

"אם יקרה משהו לאשתי, אתה לא תקבל את הבית!"

"כן, כן, כן," ביקש פינדלר להרגיעו, "אבל אם לא תסתלק עכשיו, אתה מסכן גם אותי וגם את אשתך!"

פינדלר החליק את מקטורנו, העביר את ידו הימנית בשערו הסתור, נשם עמוק וניגש לדלת.

"כן? הרעים בקולו. "מה אתם רוצים?"

"תפתח את הדלת, יהודי!"

"ראיתם פעם אַמְטסוַולְטֶר^[3] יהודי?" שאל פינדלר בהתחכמות.

"שתוק, חתיכת חזיר מטונף, תפתח את הדלת!"

פינדלר הסתובב, וידא שזילברמן לקח את המגבעת והמעיל ועזב את המסדרון, סימן לגברת זילברמן להתחבא באחד החדרים ואז הרעים בקולו: "אני חבר מפלגה!" הוא פתח את הדלת לרווחה. "כאן אין יהודים!" הוא הכריז.

מולו עמדו שישה או שבעה בחורים צעירים. לרגע הם נרתעו מחזותו האימתנית. הוא שלח יד לדש המקטורן כדי להוציא את פנקס החבר שלו.

"היהודים כולם רמאים," אמר אחד הבחורים. "זילברמן, חבר מפלגה — איזו חוצפה יהודית!"

"אבל אני לא זילבר—" תיאו פינדלר התקפל וקרס על הרצפה אחרי שאחד הבחורים בעט לו במפשעה.

 

^[1]     שדות קרב במלחמת העולם הראשונה. (כל הערות השוליים הן של המתרגמת.)

^[2]     כינוי לחברי המפלגה הנאצית.

^[3]     תפקיד במערך הפיקוח האזרחי של המפלגה הנאצית.