הסיפור של השיניים שלי / פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

אני מנהל המכירות הפומביות הטוב בעולם, אבל אף אחד לא יודע את זה כי אני טיפוס דיסקרטי. קוראים לי גוּסטבוֹ סאנצֶ'ס סאנצֶ'ס, אבל מכנים אותי "אוטוסטרדה", מתוך חיבה, אני חושב. אני יכול לחקות את ג'ניס ג'ופלין אחרי שתי כוסיות רום. אני יכול לפרש עוגיות מזל סיניות. אני יכול להעמיד ביצה על שולחן כפי שעשה כריסטופר קולומבוס באנקדוטה הידועה. אני יודע לספור ביפנית עד שמונה: אִיצִ'י, נִי, סַאן, שִי, גוֹ, רוֹקוּ, שִיצִ'י, הָאצִ'י. אני יכול לצוף על הגב.

זה הסיפור של השיניים שלי, זה החיבור שלי על פריטי אספנות ועל הערך המשתנה של דברים. כמו כל סיפור, הסיפור הזה מתחיל בהתחלה, ואז בא האמצע, ואז בא הסוף. השאר, כמו שחבר שלי תמיד אומר, הוא ספרוּת: הִיפֶּרבּוֹלות, פָּרָבּוֹלוֹת, נראטיבים מעגליים, אלגוריות והשלמת פערים. אני לא יודע מה בא אחר כך. מן הסתם חרפה, מוות, ולבסוף תהילה שלאחר המוות. כשזה יקרה, זה כבר לא יהיה תפקידי לומר משהו בגוף ראשון. אני אהיה אדם מת, אדם מאושר, שיש להתקנא בו.

יש אנשים עם מזל, יש אנשים עם כריזמה. לי יש קצת משניהם. הדוד שלי, סוֹלוֹן סאנצ'ס פוּאֵנטֵס, איש מכירות שסחר בעניבות איכות איטלקיות, נהג לומר שיופי, כוח והצלחה מוקדמת מתפוגגים, ומהווים נטל כבד על בעליהם. החשש לאבדם הוא איוּם שמעטים יכולים לשאתו. אני מעולם לא הייתי צריך לדאוג בעניין הזה, משום שארעיות היא ממני והלאה. יש בי רק איכויות של קבע. אני ירשתי כל בדל של כריזמה מדודי סולון, והוא גם השאיר לי עניבה איטלקית אלגנטית. זה כל מה שאתה צריך בחיים האלה כדי להפוך לבעל ייחוס, הוא אמר.

נולדתי בפַּצ'וּקָה, עיר הרוחות היפה, עם ארבע שיניים שבקעו בטרם עת וגוף מכוסה כולו במעטה פלומה דק. אבל אני אסיר תודה על ההתחלה מבשרת הרעות הזאת, שכן כיעור, כפי שנהג לומר דודי האחר, אוריפידס לוֹפֶּס סאנצ'ס, מעצב את האופי. כשראה אותי אבי לראשונה, הוא הכריז שבנו האמיתי נלקח על ידי היולדת שבחדר הסמוך. באמצעים שונים — בירוקרטיה, סחיטה, איומים — הוא ניסה להחזיר אותי לאחות שמסרה אותי. אבל אמא לקחה אותי בזרועותיה ברגע שראתה אותי: דג-בועה נפוח, חום וזעיר. היא חונכה לקבל טינופת כגזרת גורל. אבא לא.

האחות הסבירה להורי שנוכחותן של ארבע השיניים בפי היא תופעה נדירה בארצנו, אך לא בלתי רגילה בקרב גזעים אחרים. קוראים לזה מערכת שיניים טרום לידתית.

איזה סוג של גזעים? שאל אבי, כמתגונן.

לבנים, אדוני, אמרה האחות.

אבל הילד הזה כהה כמו חור של מחט, השיב אבא.

גנטיקה היא מדע מלא אֵלים, מר סאנצ'ס.

זה כנראה פייס את אבי. לבסוף הוא קיבל עליו את הדין ונשא אותי הביתה בזרועותיו, עטוף בשמיכת פלנל עבה.

זמן לא רב אחרי שנולדתי עברנו לעיר אֶקאטֶפֶּק, שם התפרנסה אמא מניקוי בתים של אנשים אחרים. אבא לא ניקה דבר, גם לא את ציפורניו. הן היו עבות, גסות ושחורות. הוא נהג לכסוס אותן בשיניו. לא מתוך חרדה, אלא משום שהיה עצלן ושתלטן. בזמן שהכנתי שיעורי בית ליד השולחן, הוא נהג לבחון אותן חרש, שרוע ליד המאוורר בכורסת הקטיפה הירוקה שירשה אמא ממר קוֹרטַסאר, השכן שלנו מדירה 4א', שמת מטטנוס. כשבאו צאצאיו של מר קורטסאר לאסוף את מיטלטליו, הם השאירו לנו את התוכי שלו, קריטֶריָה — שאחרי כמה שבועות סבל מהתקף עצבות סופני — ואת כורסת הקטיפה הירוקה שבה נהג אבא להשתרע מדי ערב. מנותק מהעולם, הוא היה בוחן את כתמי הלחות על התקרה תוך כדי האזנה לרדיו הציבורי, ותולש חתיכות ציפורן, אצבע אחר אצבע.

הוא היה מתחיל בזרת, מועך פינה של הציפורן בין שיניו החותכות המרכזיות — העליונות והתחתונות — מנתק שבב זעיר, ובתנועה אחת קורע את חצי הסהר של הציפורן המיותרת. אחרי שהיה מנתק את השבב, היה מחזיקו בפיו רגע או שניים, מגלגל את לשונו ויורק: השבב היה נפלט ונוחת על המחברת ששימשה אותי להכנת שיעורי הבית. הכלבים היו נובחים ברחוב. הייתי מביט בעיון בחתיכת הציפורן המונחת שם, מתה ומלוכלכת, מרחק של מילימטרים ספורים מחוד העיפרון שלי. אז הייתי מתווה סביבה עיגול וממשיך בתרגילי הכתיבה שלי, תוך שאני פוסח על העיגול בזהירות. פיסות ציפורן היו ממשיכות לנשור מן השמים על מחברת הכתיבה שלי כמו מטאוריטים הנישאים על זרם הרוח מהמאוורר: קמיצה, אמה, אצבע ולבסוף אגודל. ואז היד השנייה. הייתי ממשיך לכתוב את האותיות סביב המכתשים הקטנים שנותרו על הדף בעקבות הפסולת המוטסת של אבא. כשהייתי מסיים, הייתי אוסף את הציפורניים לערימה קטנה ושׂם אותן בכיס מכנסי. מאוחר יותר, בחדר השינה שלי, הייתי מכניס אותן למעטפת נייר ששמרתי מתחת לכרית. במרוצת ילדותי גדל אוסף הציפורניים עד כדי כך, שמילאתי בו כמה מעטפות. סוף הזיכרון.

לאבא כבר אין שיניים. או ציפורניים, או פנים: גופתו נשרפה לפני שנתיים, ואמא ואני פיזרנו לפי בקשתו את אפרו במפרץ אקפּוּלקוֹ. שנה אחר כך קברתי את אמא ליד אחֶיה ואחיותיה בפּצ'וּקָה, עיר הרוחות היפה. תמיד יורד שם גשם, האוויר בקושי זז שם. אני נוסע לפצ'וקה כדי לראות אותה אחת לחודש, בדרך כלל בימי ראשון. אבל אני אף פעם לא מרחיק עד בית הקברות, כי אני אלרגי לאבקת פרחים, ויש שם הרבה פרחים. אני יורד מהאוטובוס לא רחוק מהשערים, על אי תנועה נחמד עם פסלי דינוזאורים בגודל טבעי, ונשאר בדיוק שם, בין חיות הפיברגלס העדינות — נרטב עד העצם, אומר את תפילת "אבותינו שבשמים" — עד שכפות הרגליים שלי מתנפחות ואני מרגיש עייף. אז אני חוצה שוב את הרחוב, מקפיד להתחמק מהשלוליות — העגולות כמו המכתשים ממחברת הילדוּת שלי — ומחכה לאוטובוס שיחזיר אותי לתחנה.

העבודה הראשונה שלי היתה בדוכן העיתונים ברוּבֶּן דַריוֹ, בפינת אָקִיטֶס וּמֵטַלֶס. הייתי בן שמונה, וכל שיני החלב שלי נשרו. במקומן צמחו אחרות, רחבות כאתי חפירה, כל אחת מצביעה לכיוון אחר. אשתו של הבוס שלי, אָסוֹל, היתה החברה האמיתית הראשונה שלי, אף שהיתה מבוגרת ממני בעשרים שנה. בעלה נהג לנעול אותה בבית. כל בוקר באחת-עשרה הוא היה שולח אותי לשם עם צרור מפתחות כדי לראות מה אסול עושה ולשאול אם צריך להביא לה משהו מהחנויות.

אסול היתה בדרך כלל שוכבת על המיטה בבגדיה התחתונים, ומר אוּנַמוּנוֹ שׂרוע על כל כולה. מר אונמונו היה זקן תימהוני בעל עצם חזה בולטת, שעבד כשדרן ברדיו הציבורי. לתוכנית שלו תמיד היה אותו פתיח: "כאן אונמונו. דיכאוני באופן מתון, אקלקטי באופן שובה לב, ופוליטי באופן סנטימנטלי." אידיוט. כשהייתי נכנס לחדר, היה מר אונמונו מזנק פתאום, תוחב את חולצתו ורוכס את מכנסיו בתנועות גמלוניות. אני בינתיים הייתי מסתכל על הרצפה, ולפעמים, מזווית העין, באָסול, שעדיין היתה שוכבת על המיטה, בוהה בתקרה ומחליקה את קצות אצבעותיה על בטנה החשופה.

לבסוף, כשהיה לבוש למשעי ומשקפיו על אפו, היה מר אונמונו ניגש אלי ונותן לי טפיחה על המצח בכף ידו.

לא לימדו אותך לדפוק, "אולימפיאדה"?

אסול היתה נחלצת להגנתי: קוראים לו אוטוסטרדה, והוא חבר שלי. ואז היא היתה פולטת צחוק עמוק ופשוט, שחשף שיני ארנב ארוכות בעלות חודים קהים.

אחרי שמר אונמונו היה חומק לבסוף החוצה — כולו דאגה — דרך הדלת האחורית, היתה אסול מתעטפת בסדין כמו בגלימה של גיבור-על ומזמינה אותי לקפוץ על המיטה. כשהיינו מתעייפים מלקפוץ, היינו נשכבים ומשחקים בנגיעות דרך הבגדים. היא תמיד היתה עדינה מאוד. כשהיינו גומרים עם זה, היא היתה נותנת לי פרוסת לחם ושקית של מים מינרליים עם קשית, ואז שולחת אותי בחזרה אל דוכן העיתונים. בדרך הייתי שותה את המים ושם את הקשית בכיס בשביל אחר כך. עם הזמן צברתי למעלה מעשרת אלפים קשיות, מילה שלי.

מה אסול עושה? היה שואל מר דריו בשובי לדוכן.

הייתי מחפה עליה, ממציא פרטים על איזו פעילות תמימה:

היא בדיוק ניסתה להשחיל חוט במחט כדי לתקן את גלימת ההטבלה של התינוק החדש של הבת דודה שלה.

איזו בת דודה?

היא לא אמרה.

זאת בטח סנדרה. או בֶּרטה. הנה הטיפ שלך, ועכשיו עוף לבית הספר.

סיימתי בית ספר יסודי, חטיבת ביניים ותיכון, ובלי שהבחינו בי עברתי בציונים טובים, כי אני מאלה שלא עושים רוח. אף פעם לא פתחתי את הפה, גם לא כשהקריאו שמות מתוך רשימה. השתיקה שלי לא היתה מחשש שיראו את השיניים העקומות שלי, אלא כי אני טיפוס דיסקרטי. למדתי הרבה דברים בבית הספר. סוף ההתחלה.