אמונה / פתיחת הרומן

בחזרה לעמוד הספר

מפקד מרחב איילון, ניצב בני סבן, לא ניסה להסתיר את תדהמתו. הוא פתח במשיכה נרגזת את מגירת שולחן הכתיבה שלו ושלף ממנה נרתיק קטיפה כחול, שמתוכו הוציא מכשיר דמוי עט, עשוי מזכוכית כהה. "אני לא מאמין לך, אבי. אתה לא יכול להיות רציני," הוא אמר.

רב-פקד אברהם אברהם דווקא היה רציני מאוד. הפגישה ביניהם אמנם נקבעה רק באותו בוקר, אבל הוא תיכנן אותה מאז ראשית הקיץ וחיכה לה מאז ששב מחופשתו. סבן שאל, "זה לא מפריע לך, נכון? הסיגר?" ואברהם ניענע בראשו.

אילנה ליס, שהיתה מפקדת המרחב לפני סבן, נהגה להוציא מאותה מגירה כוס פלסטיק שקופה, לשפוך לתוכה מעט מים ואז להניח אותה על השולחן ולבקש מאברהם, "תדליק לנו סיגריה", אף שבתחנה אסור לעשן. הוא היה מצית סיגריה, מושיט לה ואז מצית סיגריה לעצמו — ובימים שבהם התחילו לעבוד יחד והיו צעירים, היה מכניס שתי סיגריות לפיו ומצית אותן בלהבה אחת ארוכה.

מכשיר האידוי של סבן פלט ענן ורוד, והוא המשיך לדבר אל אברהם מתוכו. הוא אמר, "אבל אתה בקושי שנתיים, אבי… אני לא מבין אותך. בן כמה אתה עכשיו? ארבעים ושש? שבע?"

"ארבעים ושלוש."

"ברצינות? עדיין. לאן אתה חושב שאתה יכול ללכת בגיל כזה?"

הוא לא ידע בדיוק לאן. הוא רצה לנסות לעבור לאחד מגופי החקירה הארציים של המשטרה. ליחידה לחקירות בינלאומיות או ליחידה לחקירות הונאה. ואולי אפילו לארגון ביטחוני אחר. ולמעשה, הוא היה כמעט בן ארבעים וארבע.

"איזה ארגון ביטחוני, אבי, על מה אתה מדבר? מה, אתה תהפוך לי עכשיו לסוכן שב"כ?"

כמו תמיד בזמן שהתרגש, סבן מיצמץ בעיניו. ואברהם חשב שהוא מחבב אותו יותר משהעריך שיחבב כאשר נפגשו במשרד הזה לראשונה. אז היה סבן האיש שהתיישב בכיסא של אילנה ליס, כשהיא נאלצה לצאת לחופשת מחלה. כמו שאברהם שיער, הוא התגלה כמפקד פחות מעורר השראה — בעיקר ניסה לא לחרוג מהתקציב ו"לשפר את המספרים שלנו" — אבל הוא לא שיקר לאברהם אף פעם והתקשה להסתיר נטייה להתרגשות יתר וללחץ, שעוררה באברהם אמון. אבל לדבר עם סבן על הסיבות שהובילו לבקשת ההעברה הוא לא רצה. מה יכול היה לומר לו? לתאר בפניו את הרגע ביער, כשמתוך צלילות מֵי האגם עלתה ההבנה שהוא רוצה לחקור תיקים אחרים?

"אני באמת לא מבין מה הבעיה," התעקש סבן. "אתה בקושי שנתיים מפקד אגף חקירות ומודיעין, אתה עושה עבודה די טובה, אפילו די טובה מאוד. תן לזה עוד שנה, עוד שנה וחצי, אולי אני אמשיך הלאה, מי יודע, ואתה תוכל להתקדם, תקבל סנ"צ, תנסה להיות ממ"ר. אבל למה עכשיו לטלטל את כל האונייה? הרי רק התחתנת. אתה צריך עוד שינויים?"

אילו אילנה היתה יושבת בכיסא הזה הם היו מדברים שעה ארוכה על מה שאברהם עבר בקיץ. אבל אילנה לא היתה בחדר, לפחות לא כמו פעם, מפני שלהבהוב של רגע אברהם כן ראה אותה, קמה ממקומה כדי לפתוח לו חלון, נוכחותה שקופה ומרחפת, והוא עצם את עיניו, כאילו כדי ללכוד תחת עפעפיו את התמונה לפני שתתפוגג.

*

אילנה מתה בתחילת הקיץ, ולצער הכבד על מותה נוספו זעם על כך שסירבה לראות אותו לפני כן ואשמה על שנעדר מההלוויה.

היא הסתגרה בביתה מאז פסח, ולא פגשה איש מלבד בני משפחה וחברים ספורים, שהוא לא היה אחד מהם. היא החליטה שאברהם לא יהיה אחד מהאנשים הקרובים שיקיפו אותה במחלתה ובמותה, אז הוא ויתר, הפסיק לטלפן ולשלוח הודעות, ורק מדי פעם צילצל לגארי להתעדכן בשלומה.

למריאנקה אמר שהוא מבין את אילנה, אבל האמת היתה שלא הבין. על מה הוענש? לָמה עמיתים שהכירו אותה פחות ממנו הורשו להיפגש איתה, ומאברהם נמנע אפילו ביקור אחד? הוא כמובן ידע שהיא לא תיזמנה את הרגע שבו לבה יפסיק לפעום כך שהוא לא יוכל להשתתף בהלוויה, ובכל זאת הרגיש שמותה בביתה ברמת השרון, בזמן שהוא נמצא בירח דבש בסלובניה עם מריאנקה, היה עדות נוספת לרצון שלה להכאיב לו.

בדיוק כמו מכתב הפרידה.

כאשר אליהו מעלול הודיע לאברהם על מותה, הוא טילפן מיד לגארי כדי להביע השתתפות בצערו ולהתנצל שלא יוכל לבוא להלוויה, וגארי אמר לאברהם שאילנה כתבה לו מכתב פרידה, ושהוא מוזמן לקחת אותו כשיחזור לישראל.

במשך כל ימי ירח הדבש שלו ושל מריאנקה, אברהם חשב על מה שייתכן שאילנה כתבה לו. הם התחתנו פעמיים, פעם בעיריית קוֹפֶּר, העיר שבה מריאנקה נולדה, ופעם בכנסייה קטנה בעיר, לחוף הים האדריאטי. מלבדם השתתפו בחתוּנות רק בּוֹיָאן וְאָנִיקָה מִילָאנִיץ', ההורים של מריאנקה — שלא הסתירו את צערם בכל פעם שנאלצו להתחבק עם הגבר שהרחיק מהם את בתם — ולצדם קרובי משפחה אחדים שאברהם לא הצליח ללמוד את שמותיהם, ושתי חברות נעורים של מריאנקה, אווה ומוניקה, שאמרו לה בהתפעלות שהוא מזכיר את גיבור הסדרה "פאודה", ובארוחת הצהריים שנערכה אחרי החתונה שאלו את אברהם אם גם הוא מתחפש לערבי במסגרת עבודתו ונלחם בארגוני טרור. באותו לילה התעקשו אווה ומוניקה לפרוץ לשנתו, ומכיוון שניסיונותיו לגרש אותן נכשלו, נאלץ אברהם להשלים עם נוכחותן המסעירה בחלום קצר, שלמזלו התחלף במהירות בחלום אחר, שבו היה נער מתבגר ונסע עם אביו במכונית סובארו לבנה בכביש העולה לירושלים. בחלום היה אביו בערך בגילו עכשיו, עישן כל הנסיעה וסיפר לאברהם הנער סיפור ארוך שבבוקר הוא לא זכר, וזאת היתה כנראה דרכו לשתף ביום נישואיו את אביו, שלא יכול היה לטוס בגלל מצבו הרפואי.

הם נשארו בקופר חמישה לילות ואז נסעו ליערות בְּמכונית פיאט ישנה בלי מזגן, שדוד של מריאנקה התעקש להשאיל להם. קראו ויצאו לטיולים ביער, שמהם מריאנקה חזרה עם סלסילות גדושות אוכמניות ופטריות לחות. לרגעים הוא עדיין התקשה להאמין שהאישה הזאת באה לחיות איתו בחולון. היא התחילה לעבוד בישראל במשרד חקירות שהתמחה בשירותי בילוש ומעקב לנשים בהליכי גירושים, ולפעמים נשכרה על ידי המשטרה לתרגם חקירות של תיירים או תשאולים מקוונים של עדים בחו"ל. ולא היה בעיניו שום דבר עצוב בכך שהתחתן במרחק אלפי קילומטרים מביתו, מהוריו ומחבריו, מפני שהחתונה הזאת היתה רק של שניהם, לא של אף אחד אחר. הכומר דיבר באנגלית, וכשאברהם לא הבין מה לעשות, מריאנקה לחשה באוזנו.

הם ישבו לפנות ערב מול האגם שמימיו ציירו בצבעים כהים את צמרות העצים שהקיפו אותו. מריאנקה ישבה בברכיים מקופלות על ספסל העץ שמחוץ לבקתה ששכרו וכתבה בעיפרון, במחברת אדומה, מילים בשפה שלא יבין, ואברהם קרא על החקירה האחרונה של קורט ולאנדר, שהובילה את הבלש שאהב אל מרתפי שירות הביון השוודי ולתוך צוללות גרעיניות, כדי לחשוף סודות אפלים מימי המלחמה הקרה. כשמריאנקה שאלה אותו, "על מה אתה חושב?" הוא אמר שעל כלום, כי כך היה רגיל, ואז התחרט וסיפר לה. "אני לא יודע אם אני מסוגל לחזור," הוא אמר, וכששאלה אם הוא מתכוון לחולון ענה, "לעבודה. לחקירות הרגילות." ומובן שזה היה קשור לאילנה, כמו שמריאנקה שיערה, אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה.

רוב התיקים שבהם טיפל בשנים האחרונות היו תיקי אלימות טרגיים שהפענוח שלהם לא הועיל לאיש. למי זה עזר שגיליתי שרפאל שרעבי הרג את בנו, עופר? או שחיים שרה חנק למוות את ג'ניפר אשתו, וקבר אותה בחצר? זה כאילו שאני משתתף רק במלחמות לא חשובות, שאין דרך לנצח בהן. שיש בהן רק מפסידים.

"איך אתה יכול להגיד שאלה תיקים לא חשובים?" שאלה מריאנקה, ואברהם ענה, "ברור שהם חשובים למי שמעורב בהם, אבל הפענוח שלהם לא משנה שום תמונה גדולה. ואפילו לקורבנות ולקרובי המשפחה הפענוח לא עוזר." לעופר שרעבי או לג'ניפר סאלאזר זה בטח לא הועיל שמצאתי את מי שרצח אותם — אבל זה גם לא הועיל לבני המשפחה שלהם. חנה שרעבי נותרה לא רק בלי בנה אלא גם בלי בעל. והילדים של ג'ניפר סאלאזר חיים עכשיו לא רק בלי אֵם אלא גם ללא אב. "אני חושב שהדבר הכי חשוב שעשיתי בשנים האחרונות זה הלכידה של השימפנזה, את לא חושבת?"

מריאנקה הזכירה לו שזה היה אורנגאוטן.

ואברהם לא באמת לכד את הקוף אלא זיהה אותו, כורע על חומת אבן בשכונת וילות ליד חוף הים של ראשון לציון, והודיע ברשת הקשר היכן הוא נמצא. הוא היה בדרכו חזרה לתחנה אחרי ביקור בנמל אשדוד, בקשר לחקירה של הברחת כדורי ויאגרה מזויפים, כאשר שמע בקשר על בריחה של קוף מסוכן מגן חיות וירד מהכביש המהיר כדי לסייע בחיפושים. למחרת הופיעה תמונתו בעמוד האחורי של "ישראל היום", ודוברוּת המשטרה אילצה אותו להתראיין לאחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה בחברת זואולוגית מגן החיות שממנו גור הקופים ברח. המראיין שאל אותו, "ולא פחדת? הקוף יכול היה לתקוף אותך." ואברהם אמר שלא.

הקוף הצעיר הרי לא זז. כאילו הבין שניסיון הבריחה שלו מגן החיות נכשל, והתמלא ייאוש.

הוא לא התנגד כשהווטרינרית התקרבה אליו, ירד מהחומה אל זרועותיה, והם נכנסו ביחד לטנדר ונבלעו בו. ובכל זאת, כשהמראיין נפרד מאברהם, הוא הודה לו על אומץ לבו.