המוח שלי ואני / פתיחת הספר

בחזרה לעמוד הספר

פתח דבר

יום אחד, עוד הרבה זמן, אם אני אצליח ואעבור את המרחק הזה, מתישהו, אני אעבור פה בדרך במקרה, נניח ברכב, ואני אעצור בצומת, בסיבוב רעננה, ברמזור, והאור יהיה כתום מהבהב, בגלל איזה קלקול או תקלה, ואני אביט בבית חולים לוינשטיין, ואני אזכר. תמיד אני אזכר.

קודם כול באור שבקומה 2, מעל מגרש החנייה. איך מישהו עכשיו נכנס לשם, באמצע הלילה, ופורק שק של שאריות פאזל על השולחן, והאחות מתחילה לרשום תיק, מוקדם עוד לדעת אם המקרה הזה יתחיל להתחבר.

מניחים אותו לישון במיטה ליד החלון. הוא לא עוצם את העיניים. מבטו בזכוכית אל תוך הלילה, לא נרדם בגלל המחשבות. האמבולנס. המעלית הכי רחבה בעולם. כיסא הגלגלים. הכיסא ליד החלון. נגזר עליו השקט הזה. הוא לא זוכר איך מדברים. הוא מחכה. צריך זמן. ועוד זמן. עד שהוא ילמד לדבר. צריך לתת לו המון שקט לפני שיחזור לו הדיבור. לפרקים.

אני חושב שכל אחד מאיתנו, שהיה שם ויצא משם, יכול להעביר את הלילה במחשבות. כמו איזה בוגר מלחמה שעליה מדברים בלחש. בלי אותות מהמלחמה ההיא, רק אותות בגוף.

הסלואו מושן במסדרון המוכר הלילי של מחלקה 2.

ככה אני אעמוד ואחשוב. חצי שנה הייתי שם.

 בילינסון, תחילת ספטמבר 2012

(שלושה שבועות לפני המעבר לבית לוינשטיין)

פקחתי את עינַי.

אני רואה פרצופים.

אני רואה את אלכס אנסקי.

מוזר.

מה אלכס אנסקי עושה פה?

יכול להיות שהתעלפתי ברדיו?

כנראה שזו שבת.

הוא משדר שעה לפנַי.

רציתי להגיד משהו,

אבל עצמתי את עיני ונרדמתי.

פקחתי שוב את עינַי.

בילו.

אני מנסה לחייך אליו. אני מזיז את העיניים.

קרן רוברטס. היא מנסה להגיד משהו. מסתכל עוד הצידה:

שלמה גרוניך. מסתכל עלי כאילו הוא אלמנה.

אני רוצה להרגיע אותו. כמו תמיד.

גיא מרוז.

נרדמתי.

פקחתי עיניים.

המשפחה שלי. כמו תמונה. מיקה. ועמליה. ונילי. ומתן. ומרים. הם כולם מוציאים לי לשון. למה הם מוציאים לי לשון? מוזר. כולם ביחד. עם הלשון בחוץ! מה זה צריך להיות? למה הם מתכוונים? גם אני יכול להוציא לשון. מה הם רוצים? אז הוצאתי לשון. עמליה קפצה: "הוא הוציא לשון! הוא הוציא לשון! יש! הוא ידבר!"

נרדמתי.

הוא ואני, שנה וחצי אחרי…

בלילה־בלילה יש לנו, לאשתי ולי, לילה לא מוצלח. אני לא יודע לָמה, זה מאז שחזרתי מבית לוינשטיין. היא, יש לה סיבות משלה: ההסעות שלי לבית החולים ובחזרה, ההאכלה שלי, התרופות שלי, ונוסף לזה הבת שלנו, שהיא מעל גיל עשרים, שכחה את המפתח שלה. אני, יש לי עניינים שאני לא יודע מה הם, אבל הם שאריות מימים קודמים: זריקה נגד כאבים לכתף, ועוד לא יודע מה…

אני לא יודע כמה פעמים נילי קמה וחזרה, אבל אז קרה משהו מוזר, מוזר ביותר. הוא אפילו חצה את הגבול של הדברים המוזרים שקורים לנו עכשיו בָּרגיל. היא נכנסה למיטה, רכנה אלי ונתנה לי נשיקה. זה הכול. זה לא היה משהו שהרעיד עולמות, זה לא היה אישור שהיא אוהבת אותי, זה לא היה אישור שאני בסדר. זה היה כמו קו הגנה במירוץ המטורף, שבו אני סוס מירוצים במירוץ לא נגמר.

כי יוצא שכל הזמן אני במירוץ נגד משהו. בעיקר נגד הזמן, אבל לא רק. כי כשאני קם בבוקר הכול זה משימות. מהרגע שאני פוקח את עיני ומסיר את השמיכה עם היד הנכונה או עם היד הלא נכונה, אני נעמד, יציב או לא יציב, ומיד אני בפול־ווליום של ריכוז. ואני חייב להצטיין כי אני לא רוצה לבוא בטענות לאף אחד. הכול זה אינסוף פרטים שבשביל אחרים הם מה בכך.

כך זה, למשל, כבר בַּדלת של חדר האמבטיה, כי לנו אין על הרצפה שטיחון. אנחנו שנים מדברים על לקנות אותו. בינתיים מה שמונח שם זאת מגבת מלוכלכת של מישהו מאתמול. אבל אתמול היתה אצלנו העוזרת, אז אין שום מגבת מאתמול. אז אין לי יציבות. ולא נעים לי להתלונן. זאת בסך הכול התחנה הראשונה של היום.

או במקלחת: אם המים חמים מספיק והעמידה שלי יציבה, אני פתאום שם לב שהמנקה שמה כל דבר במקום. עכשיו לך תגיע עם היד הימנית למתקן של השמפו. אז עכשיו אתה צריך לסגור את המים, לפתוח את הבקבוק של השמפו, להחזיק את השמפו כדי שלא יתהפך, להרים את הפקק, לשים יד כדי שהנוזל יצא לכף היד, ועכשיו אתה צריך להפוך. ואם השגת גם את זה, אז ההצגה חוזרת על עצמה בערך שלוש פעמים עם הסבון הנוזלי.

הקרב הזה ממשיך בכל טקס הניגוב של הגוף. כך גם בטקס צחצוח השיניים, כך גם לגבי מה ללבוש, וכך גם לגבי ההחלטות מה לאכול, מה לשתות. כל נקודה היא הכרחית לגבי המצב־רוח שלך. אתה מתגייס בכל מאודך להסביר את מצבך, אלא שיכולת ההסבר שלך מוגבלת ביותר.

אני אסביר בפעם אחרת את אופי המירוץ שהופך אותך לפרש מירוצים, אבל פתאום יש את הנשיקה הזאת. פתאום. ואתה שואל את עצמך: מאיפה?

כשאתה מקבל סתם נשיקה, אתה בסדר. אתה בסדר. מנוחה למוח. באמצע הלילה, בלי סיבה לכלום, לא עשית כלום — וקיבלת אור ירוק. זו לטיפה למוח. כאילו באמצע הלילה אומרים לו: תירגע, תירגע, תמשיך לנוח. אני לא אויב שלך, אתה בכלל רצוי פה, אין מלחמה שאתה צריך להילחם בה. הרי הדין הוא שברגע שתפקח עיניים אתה נקרא לדגל. אבל עכשיו תישן. אוהבים אותך פה. בעיקר כשיש לילה נורא.

כשאני מקבל את הנשיקה אני מייצג שניים: הראשון זה אני, ואני מבין את הנשיקה לטובת המוח שלי. הוא השני. הוא ישן לידי. הוא לא יודע אם הוא חי, אם הוא ער. מין מצב כזה שספק אם הוא חי. הנשיקה היא עדות לכך שמצב העניינים בעולם הוא לטובתו. אתה יודע שמותר לך לתת לו רשות כמה שיותר לא להיות. הוא יכול פשוט לנוח. זה לא פשוט. הוא מקבל רשות למות בתוך החיים.

אני מייצג אותו, את המוח. הוא לא מבין הרבה בחיים. עכשיו שנינו צריכים לנוח.

*

המוח שלי יש לו קיום משל עצמו. יש לי מעט השפעה עליו. כשהוא קם, הוא מיד רוצה איכשהו להצטיין. הוא כל הזמן צריך להצדיק את הערך שלו. הוא לא זקוק לשום תמיכה או עידוד. עכשיו העירו אותו והוא יוצא למלחמה. אני יכול לבקש זמן לעצמי אבל הוא נטול פניות. קשה לדבר איתו על רגשות. כל מה שהוא יודע — או שהצלחת או שלא הצלחת. אני יכול להצדיק את עצמי איכשהו, לייצג אותו, בסיפורים — לא היה נוח, המזרן לא מהסוג הטוב, הייתי רעב, הייתי עייף… אבל הוא כמו עבד שלא מעניין אותו כלום. עבד רק לכללי התחרות הפנימיים של מה שהוא רשום אליו כנראה. גם המעבָר מעניין לעניין, נגיד מפיזיותרפיה לריפוי בעיסוק, לתקשורת, לתרגולת של אחת השיטות, אותו זה לא מעניין מה אני עושה. זה לא מעניין אותו. צא לדרך ועכשיו אנחנו נוכיח שאנחנו טובים יותר. גם אם אין מים חמים באמבטיה, גם אם יש מים חמים באמבטיה — הוא בשלו. לכן אני חייב להשגיח עליו. אני יודע שהוא זקוק למשהו, למנוחה אינסופית. אני רוצה להגיד לו: זה בסדר, אתה ממש בסדר, אתה ראוי למנוחה הזאת. ואם גם קיבלת פתאום נשיקה ואתה כאילו בכלל לא צריך אותה, אז מגיע לך.

כשעוד הייתי בבית החולים היה הדבר שב ומתרחש. החלוקה ביני לבינו. בין המוח לביני. לילה־לילה כשהיינו מתפנים לשינה והוא היה נרדם ממש שעות לפנַי, אז הייתי מרשה לעצמי קצת להרהר. וגם כשהאחות נכנסה לחדר ושאלה אם לקחו לי לחץ דם או נרדמתי, או אם לפַנות את הבקבוק של השתן, הייתי עושה לה: ששש… הוא ישן. והיא הבינה, חייכה אלי ואמרה: "אני מבינה, אני מבינה, זה בסדר. תמשיכו לישון."

במילה אחת: נילי

בגללה אני חי. נקודה. כשקיבלתי את האירוע, מד"א אומרים שאני התנגדתי. כאשר הפרמדיקים של מד"א עזבו את הבית ונסעו להם, אני הייתי מוטל על הרצפה בסלון, לא בהכרה, וכולם לא ידעו מה לעשות.

ואז נילי, בכוחות פלא, התעוררה לקרב הנוראי של החיים שלה. היא נלחמה נגד כל הסיכויים, גררה אותי מגולגל בשטיח לבית חולים מאיר, ואחר כך לבילינסון, ואחר כך לבית לוינשטיין, וגם שם היא לא נרגעה.

היא הושיטה את ידה לארץ המתים, שם היא החזיקה את היד שלי בעומק של הצד השני, כל הכוחות היו אז הפוכים, היו כנראה כוחות והם משכו אותי למטה, הם משכו אותי להמשיך במדרון, וחשבתי לא במודע שמספיק, אפילו שמעתי את ההד החלקלק של הפרוזדור, אבל היד של נילי, האצבעות, אמרו רק דבר אחד: תחזיק חזק, אל תיכנע.