מחברת המתכונים של אבא / פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

1

שוב ושוב אני מסדר את ידיךָ על שמיכת בית החולים. הן לבנות כמו ממחטת נייר. הן נראות כמו שורשים שנלכדו בקרקעית נחל. ואני הכרתי אותן חיות וחמימות כל כך, פגומות ומוכתמות, מכף היד ועד כרית האצבע המורה. צחקתָ ואמרת שאתה "מלך הכוויות". לשווא החזקת תמיד מגבת קטנה בסינרך, שכחת להשתמש בה כשנקראת לדגל ונחפזת לאחוז במחבתות ולהפוך באצבעותיך את צלעות העגל ואת פילה הדג. נכוויתָ בלי לומר מילה, ובכל זאת השארת את ידיך בשמן הרותח או הוצאת את העוגות מן התנור.

אמרתָ שכווייה רודפת כווייה, אִמרה של האופה הזקן שלימד אותך לאפות לחם בילדותך. וכשנגעת בצלקות המיובלות, צחקת. אהבתי גם לשחק במפרק האחרון של האצבע המורָה שלך, שהיה מכופף כמו ענף של גפן, ורציתי שתספר לי שוב את הסיפור שמאחורי העיוות בצורתו. אמרת לי שזה קרה כשהיית לא גדול יותר ממני. ישבת ליד השולחן, ואמך הניחה עליו את מטחנת הבשר שלה כדי להכין תבשיל. המכונה העשויה ברזל יצוק, שהותר לך לסובב את הידית שלה בזמן שאמך הכניסה לתוכה פרוסות בשר חזיר, הקסימה אותך. אלא שיום אחד, כשהיא לא היתה בבית, הכנסת את האצבע למטחנה. צריך היה ללכת ברגל על הכביש הראשי לקרוא לרופא, ואחר כך לשוב איתו יחד בעגלה שלו. הרופא הסתכל על האצבע. באותם ימים לא בא בחשבון להציג שאלה לְרופא. הוא ציווה על אביך לגלף שתי לוחיות מעץ צפצפה. כשהידק ביניהן את האצבע, חשקת שיניים. אחר כך קשר אותן ברצועות פלנל שאביך חתך. הוא אמר שיחזור בעוד חודש.

כשהסיר את סד הקיבוע, היתה האצבע שלך ורודה, והמפרק האחרון שלה הצביע שמאלה. הרופא אמר שהאצבע ניצלה, אבל אולי יִפְטרו אותך משירות צבאי. אביך הזעיף את פניו והכריז שאתה תשרת בצבא כמו כולם. ואתה, אתה נדת בראשך ונאנחת בזמן שסיפרת לי זאת. "אילו היה יודע שאשרֵת עשרים חודשים באלג'יריה." המשכת לקרצף את תחתית המחבתות בציפורן האצבע המעוותת, ואמרת שזה בהחלט מסייע לך להגיע למקומות שהגישה אליהם קשה.

אני זוכר את האצבע המורָה שלך מונחת על גב סכין, לוחצת על שקית זילוף. התאמצת כאילו זהו המבחן שלך לקבלת תעודה מקצועית. פתאום אני מרים אותה. היא נראית קלה וזעירה, כמו עצם של תרנגולת בגידול תעשייתי. פעמים רבות התחשק לי לנשוך את האצבע שלך כדי לנסות ליישר את המפרק. עצם המחשבה על הפעולה הזאת הפילה עלי תמיד אימה. לא, לא אוכל לעולל לך את זה. גם אחרי שתמות לא אעשה את זה. תמיד רודף אותי הסיפור שסיפרנו זה לזה כשהיינו ילדים בבית הספר היסודי. סיפור על קברן. בזמן שהכין מתה לקבורה, אביו של אחד מחברַי ללימודים ניסה ליישר את רגלה של הנפטרת, שהתנוונה בגלל מחלת הסרטן. האיבר נשבר, והקברן פוטר.

שוב אני מלטף את ידיך. אני רוצה שהן יזוזו, ולו במילימטר. אבל הן כמו זוג המָריוֹת שתלית על קולט האדים אחרי שהרקדת אותן משמרת שלמה בהפיכת לביבות. אני מחפש בשידת הלילה את בקבוק הבושם שקניתי לך לחג המולד. "לגבר" של קָארוֹן. "אתה תראה. זה מתאים לאדון בגילו," אמרה לי המוכרת בתחנת הרכבת של לִיוֹן. בעשרים וחמישה בדצמבר, בבוקר, גילחתי אותך ועצרת את ידי:

"מה זה?"

"לריח טוב."

"אף פעם לא השתמשתי בזה."

הסכמת שאשים לך כמה טיפות על הצוואר, ורטנת: "טבח לא מתבשם. זה הורס את האף ואת בלוטות הטעם." ריחרחת את האוויר בחשדנות ואמרת, "אבל אתה בכל זאת מכריח אותי." אני מכסה את ידַי בבושם ומעסה בעדינות את אצבעותיך, את כפות ידיך.

לפני שלושה ימים, אחרי משמרת הערב, לא הייתי עייף. החלטתי לקחת את הטנדר ולצאת לטיול בעיר. הדלקתי לי סיגריית קאמל והקשבתי ל"No Quarter" של לד זפלין. "הרעש שלך," קראת לזה. הלילה היה קר, הרחובות ריקים. רגע התלבטתי אם ללכת לשתות בירה בקָפֶה דֶה לָה פֶּה. אבל רציתי לראות אותך. נסעתי עד בית החולים, הקלדתי בדלת השירות של המחלקה למחלות חשוכות מרפא את קוד הכניסה הדיגיטלי שנתנה לי פלוֹרַנס, אחות הלילה. במסדרון שררה אפלולית כתומה. דלת חדרך היתה פתוחה למחצה, ובאור מנורת הלילה נגלה לי משחק צללים משונה שיצרת באמצעות ידיך, בעיניים עצומות. שיפשפת את כפות ידיך זו בזו כאילו אתה לש את הבצק הגַרגירי של טארט הלימון שמופיע בתפריט הקינוחים שלך. אחר כך הרחקת את האצבעות זו מזו ושוב קירבת, בחוזקה. האם התאמצת לנעֵר פיסות קטנות של בצק? התיישבתי על המיטה והתבוננתי במעשיך. לחשתי לך, "אבא, לא איבדת את המיומנות." לא ציפיתי לתשובה. רק קיוויתי שאתה שומע אותי. צעדים עדינים התקרבו מאחורי גבי.

"מה הוא עושה?" שאלה פלורנס חרש.

"הוא לש בצק. חשבתי שהוא אופה עוגה, אבל זה לחם. עכשיו הוא מנקה את האצבעות מחתיכות הבצק שנדבקו אליהן."

"התנועות שלו יפות."

"מתי זה ייגמר?"

"זה תלוי בו."