בלוג - מאמרים אחרונים

רילוקיישן / קטע קריאה מתוך הספר

בחזרה לעמוד הספר

 

1

אני מסתכלת באצבעות הקטנטנות האלה, של תינוק שהרגע נולד, ומנסה להבין איך אפשר שיגדלו להיות אצבעות של רוצח. לילד המת קוראים ג'מאל ג'ונס. בתמונה בעיתון העיניים שלו שחורות כמו קטיפה. לילד שלי קוראים אדם שוסטר. העיניים שלו בצבע של הים של תל אביב. הם אומרים שהוא הרג אותו. אבל זה לא נכון.

 

2

לא קוראים לי לִילה. לאמריקאים קשה להגיד לילך, אז כולם פה קוראים לי לִילה. אבל לא קוראים לי לילה.

עם מיכאל זה קל. הם פשוט קוראים לו מִיכָּאֵל. הוא אף פעם לא מתקן אותם. זה לא מנומס. ובשונה ממני, שתמיד אומרת "לילך" בפעם הראשונה, ואז מניחה למכר החדש ליהנות מהספק ולהפוך אותי ללילה בלי לעשות מזה עניין — אבל גם בלי שיתוף פעולה — מיכאל כבר מזמן התחיל לומר "מיכּאל". הוא טוען שזה לא משנה, שזה כמעט אותו דבר. אבל בדמיוני, כשחיברו אותו לפוליגרף ושאלו איך קוראים לו, ארבעה וחצי חודשים אחרי שג'מאל מת, הוא אמר מיכּאל, והמחט התחילה לרעוד.

כשאנחנו שוכבים אני קוראת לו מיכאל. פעם אחת קראתי לו מיכּאל, וזה הרגיש כמו לשכב עם מישהו אחר.

וכשאדם נולד נָתַנּוּ לו שם נייטרלי. כזה שעובד גם בעברית וגם באנגלית. שם שיחליק לאמריקאים בגרון כמו יין טוב מקליפורניה, ולא ייתקע להם בוושט כמו לילך ומיכאל, שברגע שקוראים אותם בפספורט מיד מסגירים — לא מכאן. גידלנו ילד באמריקה. את הישראליות שלנו איפסַנו בארון, יחד עם גביעי הכדורגל שמיכאל שמר מהתיכון — שמר בשביל הזיכרון, לא כי יש בהם איזו תועלת. גידלנו ילד אמריקאי, שהלך לתיכון עם ילדים אמריקאים, ועכשיו אומרים עליו שהרג ילד אמריקאי אחר.

3

ג'מאל ג'ונס. הפנים שלך טובות אבל הגודל מאיים. הכתפיים שלך רחבות, רחבות כל כך שנראה שהן מפתיעות גם אותך. אולי זה קרה בבת אחת, קפיצת הגדילה הזאת, קיץ אחד שבמהלכו הפכת, בלי התראה מוקדמת, מילד צנום ונמוך לנער ענקי ורחב. אבל הפנים לא עמדו בקצב של שאר האיברים, הגוף נמתח ותפח, והעיניים נשארו עיניים של ילד, וגם השפתיים, בלי צל של שפם, משורבבות קצת קדימה, במחווה מתוקה כזאת, של ילדים.

בלילה, ברחוב, הייתי חוששת ממך. לא הייתי מתעכבת להציץ בעיניים שלך, שעכשיו, בתמונה בעיתון, נראות לי נדיבות ונעימות. כנראה הייתי מאיצה את צעדי. שולחת יד לכיס, לוודא שהטלפון שם, למקרה שאזדקק לו. הייתי עוברת לצדו המואר של הרחוב וממתינה שהצללית שלך — גבר שחור, רחב כתפיים — תחלוף על פני ותיעלם בעיקול הבא.

ואם אדם היה איתי, הייתי נלחצת כפליים. לא רק אישה ברחוב וגבר שחור מאחוריה, אלא אישה עם ילד קטן, שצריך להגן עליו. וזה לא משנה שאתם שניכם בכלל באותו גיל. אתה גבר, ג'מאל, ואדם ילד. רזה ונמוך, והכתפיים קצת שמוטות, כמו גוזל שעוד לא מצליח להרים את הכנפיים. ובגלל זה אני לא מצליחה להבין. התמונה שלך בעיתון. העיניים הנדיבות. הכתפיים הרחבות. לחשוב שכל הזמן הזה אני פחדתי ממך, כשאולי אתה בכלל היית צריך לפחד ממני, ממה שאני מסוגלת ללדת מתוכי.

עכשיו אני מפחדת כל הזמן, ג'מאל. מפחדת מהכול. אבל אז עוד לא פחדתי כל כך הרבה, רק לעתים רחוקות. אני זוכרת: בכל לילה חלצנו שלושתנו את נעלי הבית על רצפת הפרקט ושכבנו לישון, כל אחד בחדרו. במיטה הזוגית הייתי קוראת בטלפון חדשות מהארץ, עד שמיכאל היה אומר: "מאוחר", ומוריד את התריסים בלחיצת כפתור. מעבר לתריסים היתה החצר ומעבר לחצר היה רחוב ירוק ושקט, שהתחבר לשדירה ירוקה ושקטה, בתוך אחת הערים הירוקות, השקטות והבטוחות ביותר באמריקה.

4

בערב ראש השנה נכנס גבר עם מצ'טה לבית כנסת רפורמי בתוך אחת הערים הירוקות, השקטות והבטוחות ביותר באמריקה. בתוך בית הכנסת היו מאתיים ועשרים מתפללים, וחמישה-עשר עובדים של חברת הקייטרינג. באולם הגדול, שמשמש בדרך כלל לבר-מצווֹת, נערכו שולחנות לקראת סדר ראש השנה. צמוד לקירות עמדו כיסאות עם הגבהה מיוחדת לתינוקות ולילדים, כי למרות שהמתפללים הקבועים בבית הכנסת הם ברובם פנסיונרים, בחגים מגיעות גם משפחות צעירות, ומצטרפים נכדים ונינים. התפילה בקומה העליונה בדיוק הסתיימה, ואנשים התחילו לזלוג במורד המדרגות. באולם שבקומה הראשונה פרשו העובדים מפות לבנות, והניחו עליהן קערות תפוחים וצנצנות דבש מישראל.

אחר כך, בחדשות, אמרו שהיה להם מזל: התוקף בבית הכנסת בפיטסבורג היה מצויד ברובה חצי אוטומטי והצליח להרוג אחד-עשר מתפללים לפני שנעצר; כאן בפאלו אלטו נפצעו ארבעה ונהרגה רק מתפללת אחת. הבנתי למה הם התכוונו בחדשות, אבל ידעתי שמבחינת ההורים של ליאה ויינשטיין זה ממש לא היה מזל. הבת שלהם עמדה ליד קופת הצדקה של בית הכנסת, לא רחוק מדלת הכניסה, כשהבחור רץ פנימה עם המצ'טה שלו.

בתמונה בחדשות היא נראתה צעירה יותר מתשע-עשרה שנותיה. אולי בגלל האיפור. היו לה פנים עגולות ועיניים חומות רכות, והאיפור, במקום שיבגֵר אותה, דווקא הדגיש עוד יותר את חוסר הניסיון של ידיה. בתמונות שצולמו קצת לפני הפיגוע רואים אותה בפתח בית הכנסת, בשמלת חג לבנה. הידיים שלה מחבקות את גופה במחווה של מישהי שלא באמת אוהבת להצטלם אבל יודעת שצריך, כי המשפחה מתעקשת. ילדה מחונכת. אבל כשהאיש ההוא רץ לבית הכנסת עם המצ'טה שלו, ליאה ויינשטיין לא התנהגה כמו ילדה. היא דחפה את סבתא שלה לאחור ונעמדה לפניה, וזה היה הדבר האחרון שהיא עשתה.

ראיתי את הסרטון כמה פעמים בימים שאחרי הפיגוע. הצעירה השמנמונת בשמלה הלבנה עומדת במבואה, ליד סבא וסבתא שלה. ברקע נשמעים קולות השירה של מקהלת בית הכנסת, שמבצעת מחרוזת שירי חג. קשה לזהות את הרגע המדויק שבו ההמולה העליזה של שירים ודיבורים הופכת לצרחות אימה. בהתחלה שומעים קצת קולות מבחוץ, אבל עוד אי-אפשר לדעת, כי אלה צווחות של נערות, ולפעמים קשה להבחין בין קולות צחוק לקולות בהלה. ובבת אחת, כבר אי-אפשר לטעות: החיוכים נמחקים, אנשים מחפשים מחסה. הגבר עם הקפוצ'ון רץ פנימה וכולם נמלטים מפניו, דורסים זה את זה, חוץ מליאה ויינשטיין, שבמקום להימלט דוחפת את סבתא שלה אחורה, ואולי התנועה הזאת, השונה מיתר התנועות, היא שלכדה את עיניו של הגבר הרץ, כיוונה אותו אליה. בסרטון הוא גוהר עליה לרגע אחד, רק לרגע אחד מהיר, ואז שולף את הסכין וממשיך פנימה, לתוך בית הכנסת. מי שצילם את כל זה, אחד המתפללים במבואה העליונה, תיעד את התוקף מתקדם הלאה, ובגלל זה אי-אפשר לראות מה בדיוק קרה לליאה ברגעים שבאו אחר כך, למרות שאת הצעקות של סבא וסבתא שלה שומעים היטב, וגם צעקות של ילד קטן, שעמד סמוך אליהם ובכלל לא הכיר את ליאה לפני כן, אבל ראה את הנערה בלבן קורסת פתאום, מכוסה בדם. עד שהאמבולנסים הורשו להיכנס ליאה כבר איבדה כל כך הרבה דם, שלא יכלו לעשות דבר.

היינו בבית כשהודיעו על הפיגוע. אני זוכרת בדיוק איפה כל אחד מאיתנו עמד. מיכאל ליד הגריל בחוץ, יחד עם אח שלו, אסי, שהגיע באותו יום לביקור מהארץ עם יעל והילדים. אדם היה בבריכה מאחור, עם תמיר ואביב. אני ויעל עמדנו במטבח, מנסות להציל עוגת דבש שלא עלתה יפה. מיכאל נכנס פתאום מהחצר עם הטלפון ביד, ואמר: "היה פיגוע", וכשיעל שאלה בדאגה איפה בארץ, הוא ניענע בראשו לשלילה ואמר, "לא בארץ, כאן."

עקבנו אחרי החדשות לאורך ארוחת הערב. אחרי הקינוח הילדים עלו לראות משהו במחשב, ואנחנו ישבנו בסלון וצפינו בדיווחים בטלוויזיה. מאוחר בלילה, כשכבר היינו במיטה, מישהו שלח בווטסאפ את הסרטון מבית הכנסת. לא ידעתי אם אנחנו צריכים לצפות בו. אמרתי למיכאל שאולי יש בזה חוסר כבוד לאנשים שהיו שם. זה לא היה סרט אקשן. אלה היו אנשים אמיתיים, וזה היה הרגע שבו החיים שלהם נהרסו. אבל מיכאל התעקש לראות. אמר שזה חשוב. "אנחנו לא צופים בזה בתור בידור," הוא אמר, "אנחנו צופים בזה כדי להבין מה קרה שם, וכדי לחשוב איך צריך להתנהג אם זה יקרה שוב." ראינו את הסרטון פעם אחת. ואז עוד פעם. כשמיכאל לחץ שוב, אמרתי מספיק.

מאוחר בלילה אמא שלי התקשרה מהארץ ורצתה לשמוע עוד פרטים. ההודעה ששלחתי מיד כשנודע על הפיגוע לא הספיקה לה. הבטחתי לה שוב שכולנו בסדר, סיפרתי את מה שידעו כאן.

"אמרו פה בחדשות שהוא שחור," היא אמרה, "ממתי שחורים תוקפים יהודים? זה תמיד היה עניין של לבנים."

"מתקפה בדיוק בערב ראש השנה," היא אמרה, "זה אומר שהוא תיכנן את זה מראש." והוסיפה ששלחה היום בדואר מתנת חג לאדם, הוא בטח יקבל אותה בתוך כמה ימים.

"ראיתְ את הסרטון מבית הכנסת?" היא שאלה.

"כן," אמרתי, "זה נורא." אמא שלי נאנחה בטלפון, "רק אל תגידי לי אחר כך ששמה אצלכם יותר שפוי לגדל ילדים." בלילה היו לי סיוטים שלא הצלחתי לזכור כשהתעוררתי, אבל ידעתי שהנערה מבית הכנסת הופיעה בהם. בבוקר ביקשתי מאדם שלא יצפה בסרטון, אם מישהו ישלח אותו אליו. הוא שאל אם מיכאל ואני צפינו. אמרתי שלא.

בבוקר של ההלוויה מיכאל ואני הסענו את אדם לבית הספר, ואז נסענו ביחד לבית הקברות. לא הכרנו את המשפחה ולא היינו חלק מבית הכנסת הרפורמי, אבל רצינו להפגין סולידריות. כשהגענו לשם ראינו עוד ישראלים שבאו להביע תמיכה. מישהו סיפר לנו שליאה ויינשטיין סיימה את התיכון של אדם שנתיים קודם לכן, ולמדה בבוסטון. ההורים שלה קנו לה כרטיס טיסה כדי שתחזור הביתה לחג. במגרש החניה שמחוץ לבית הקברות הצטופפו הישראלים ודיברו בשקט בעברית, ולא רחוק מהם עמדו היהודים האמריקאים ודיברו בשקט באנגלית, ובשתי הקבוצות נאמר אותו הדבר: שבלתי נתפס שזה קרה כאן בפאלו אלטו. אחר כך נכנסנו פנימה לבית הקברות. ההורים של ליאה ויינשטיין מיררו בבכי. היא היתה בת יחידה.

באותו ערב אספנו את אדם מבית הספר ונסענו כולנו לבית הכנסת שבו זה קרה, להדליק נר ולהניח פרח על המדרכה בחוץ. היו המון אנשים על הרחבה שמחוץ לבית הכנסת, וכמה צוותים של חדשות. כתבת טלוויזיה עם קארה בלונדיני דיברה אל המצלמה במבט רציני. כולנו הקשבנו לה, כאילו לאישה הזרה הזאת ניתנה הסמכות לספר לנו מי אנחנו, מה קרה לנו. "פול ריד נולד וגדל באיסט פאלו אלטו. כשפאלו אלטו נשטפה באנשי היי-טק שבאו לעבוד בסיליקון ואלי, השכירות טיפסה גם בשכונות העניות יותר, ומשפחת ריד נאלצה לעבור לאוקלנד. כשעה לפני שיצא מהבית עם מצ'טה בתיק ועלה על אוטובוס לפאלו אלטו, ריד העלה פוסט אנטישמי לפייסבוק. הוריו מספרים שבשבועות האחרונים מצבו הנפשי הידרדר. בעבר אושפז פעמיים במוסד לחולי נפש."

"הוא לא חולה נפש," רטן אסי בשקט, "הוא חרא אנטישמי וטרוריסט. שלא יהפכו אותו למשוגע שלא אחראי למעשיו ואחר כך ישחררו אותו."

"אף אחד לא ישחרר אותו," אמר מיכאל, "אבל צריך להביא בחשבון שהאיש היה מאושפז פעמיים. יכול להיות שכמו שהוא תקף בית כנסת, הוא היה יכול לתקוף מסגד, או בנק, ואז זה לא בדיוק אירוע אנטישמי."

אסי הניף את ידו בביטול. "אם המשוגעים שלכם באמריקה יכולים לתקוף בכל מקום אחר, למה איכשהו בסוף הם תמיד מגיעים לבית כנסת?"

הכתבת האזינה למשהו שנאמר לה באוזנייה, ואז לבשה שוב מבט רציני ופנתה למצלמה. "עדי ראייה בבית הכנסת בפאלו אלטו טענו שראו שני אנשים בקרבת המקום לפני הפיגוע. במקום נערכות סריקות. האף-בּי-אַיי טרם קבעו אם ריד פעל לבד, או שהוא חלק מקבוצת שנאה שעלולה לתקוף שוב."

המשפט האחרון עורר רחשים בקהל. יעל ואסי החליפו מבטים. אדם אמר, "אמא, אם זאת קבוצת שנאה, אז הכי הגיוני שהם יבואו הנה כדי לעשות עוד פיגוע, כי כרגע יש ברחוב המון יהודים." מיכאל הניח יד על כתפו. "העיתונאית הזאת סתם מייצרת פאניקה המונית. אני אומר לך, בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים מי שעושים פיגועים כאלה הם חולי נפש שפועלים לבד."

"אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות," אמרתי, וראיתי בעיניים של האנשים מסביבי את אותו סימן שאלה. שורת הנרות הדולקים תחמה את המדרכה. מחסומי משטרה גידרו אותנו מהצד השני של המדשאה. דרוכים לכל רחש, מביטים לצדדים, נצמדנו זה לזה על הדשא כמו כבשים בלילה.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן