ג'וני שב משדה הקרב/ פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

הוא רצה שהטלפון יפסיק לצלצל. להרגיש רע זה מספיק גרוע לא צריך גם טלפון שמצלצל לך באוזן כל הלילה. והוא הרגיש ממש נורא. ולא בגלל היין הצרפתי החמוץ הזה שלהם. אי-אפשר לאגור מספיק ממנו בגוף כדי לנפח ככה את הראש. הבטן שלו עשתה סיבובים סיבובים סיבובים. איזה יופי שאף אחד לא עונה לטלפון. הוא נשמע כאילו הוא מצלצל בחדר ברוחב מיליון קילומטר. גם הראש שלו ברוחב מיליון קילומטר. שייחנק הטלפון.

הצלצול המעצבן הזה בטח נמצא בקצה השני של העולם. כדי להגיע עד אליו הוא יצטרך ללכת שנים. דרינג דרינג דרינג כל הלילה. נראה שמשהו ממש דחוף למישהו. טלפון שמצלצל בלילה זה חשוב. מוזר שאף אחד לא שם לב. ואיך מצפים ממנו לענות? הוא עייף והראש שלו נפוח לגמרי. אפשר לתקוע לו טלפון שלם באוזן והוא לא ירגיש. בטח שתה דינמיט.

למה לעזאזל אף אחד לא עונה לטלפון?

"הֵיי ג'ו. חזית ומרכז."

הוא הרגיש ממש רע וכמו אידיוט הוא התקדם דרך חדר משלוחי הלילה אל הטלפון. ברעש ששרר שם מפתיע שבכלל היה אפשר לשמוע צליל דקיק כמו צלצול טלפון. אבל הוא שמע. הוא שמע אותו מעבר לקליק קליק קליק של מכונות האריזה ולרשרוש הסרטים הנעים וליבבת התנורים המסתובבים בקומה למעלה ולשקשוק ארגזי ההובלה מפלדה הנגררים למקומם ולטרטור המנועים במוסך כשמכוונים אותם לקראת עבודת הבוקר ולצווחת העגלות שצריך לשַמן למה לעזאזל אף אחד לא משמן אותן?

הוא התקדם במעבר האמצעי בין ארגזי הפלדה המתמלאים בכיכרות לחם. את דרכו עשה בין העגלות והתיבות והקרטונים המקומטים והכיכרות המעוכות הפזורים על הרצפה. החבר'ה הביטו בו. הוא זיהה את הפנים שלהם כשחלפו לידו בזמן שנע לעבר הטלפון. דאץ' ודאץ' הקטן וּוַייטי שחטף כדורים בעמוד השדרה ופאבלו ורוּדי וכל החבר'ה. הם הביטו בו בסקרנות כשחלף על פניהם. אולי מפני שהוא פחד וראו עליו. הוא הגיע אל הטלפון.

"הלו."

"הלו בן שלי. בוא הביתה עכשיו."

"טוב אמא אני תכף בא."

הוא הלך אל המשרד שבסככה עם חלון הזכוכית שממנו השגיח מנהל משמרת הלילה ג'וֹדי סימונס על הצוות שלו.

"ג'ודי אני צריך ללכת הביתה. אבא שלי מת."

"מת? אוי ואבוי בחורצ'יק זה נורא. בטח אתה משוחרר. רודי. היי רודי. קח טנדר ותסיע את ג'ו הביתה. אבא שלו התפג… נפטר. ברור בחורצ'יק לֵךְ הביתה. אני אגיד לאחד הבחורים לדפוק לך כרטיס. זה לא פשוט. לך הביתה."

רודי נתן גז. בחוץ ירד גשם כי היה דצמבר ולוס אנג'לס של לפני חג המולד. הצמיגים תססו כנגד הכביש הרטוב. זה היה הלילה הכי שקט בחיים שלו חוץ מתסיסת הצמיגים ומקרקוש הפורד שהידהד בין בניינים נטושים ברחוב השומם. ורודי בהחלט נתן גז. מאחוריהם בארגז הטנדר השתקשק משהו בקצב קבוע בלי קשר למהירות נסיעתם. רודי לא אמר כלום. רק נהג. אל מחוץ לאזור פיגֵרוֹאָה דרך בתים ישנים גדולים ואחר כך קטנים ואז החוצה עד לקצה הדרומי. רודי עצר.

"רודי תודה. אני אגיד לך כשהסידורים ייגמרו. אני אחזור לעבודה בעוד יומיים."

"בטח ג'ו. זה בסדר. זה לא קל. תנחומַי לילה טוב."

טנדר הפורד נאבק להשיג אחיזה בכביש. אז שאג המנוע שלו והוא זינק אל הרחוב כשהוא מיטלטל מצד לצד. מים פיכפכו לאורך תעלות הכביש. הגשם ירד בטיפות סדורות. הוא עמד לרגע כדי לנשום עמוק ואז החל לצעוד אל המקום.

המקום נמצא בסמטה מעל לְמוסך מאחורי בניין דו-קומתי. כדי להגיע אליו הוא עבר בכביש גישה צר בין שני בתים סמוכים. בין שני הבתים היה חושך. זרמי גשם משני הגגות התמזגו קלחו למטה ונקוו בשלוליות בהשמיעם הד לח ומוזר כאילו הם נמזגים לתוך בור מים. הרגליים שלו התיזו מים כשעבר שם.

כשיצא מבין שני הבתים ראה אורות מעל למוסך. הוא פתח את הדלת. משב אוויר חם אפף אותו. האוויר החם נשא את ניחוחם של הסבון והאלכוהול הרפואי המבושם שבהם רחצו את אבא שלו והטלק שפיזרו עליו אחר כך כדי להילחם בפצעי הלחץ. מסביב היה שקט מאוד. הוא עלה במדרגות על קצות אצבעותיו והנעליים הרטובות שלו עוד פיכפכו מעט.

בסלון שכב אבא שלו מת וסדין מכסה לו את הפנים. הוא היה חולה זמן רב והשאירו אותו בסלון כי במרפסת הסגורה בזכוכית שאמא ואבא שלו ואחיותיו ישנו בה היתה רוח פרצים.

הוא ניגש לאמא שלו ונגע לה בכתף. היא לא בכתה מאוד.

"התקשרתְ למישהו?"

"כן הם תכף יבואו. רציתי שאתה תהיה כאן קודם."

אחותו הקטנה עוד ישנה במרפסת הסגורה אבל אחותה הגדולה רק בת שלוש-עשרה הצטנפה בפינה בחלוק אמבטיה מתנשמת ובוכה בשקט. הוא שלח לעברה מבט. היא בכתה כמו אישה. עד עכשיו לא הבחין שהיא כבר אדם בוגר. היא הלכה והתבגרה והוא לא שם לב לזה עד עכשיו כשבכתה כי אבא שלה מת.

נשמעה דפיקה על הדלת מלמטה.

"זה הם. ניכנס למטבח. עדיף ככה."

הם התקשו קצת להעביר את אחותו למטבח אבל היא לא ממש התנגדה. נראָה שהיא אינה יכולה ללכת. פניה היו חסרות הבעה. עיניה היו פעורות והיא התנשמה בכבדות יותר משבכתה. אמא שלו התיישבה על שרפרף במטבח וחיבקה את אחותו. אז הוא ניגש אל ראש גרם המדרגות וקרא מטה בשקט.

"בואו תיכנסו."

שני גברים בצווארונים מבהיקים ונקיים פתחו את הדלת למטה והחלו לעלות במדרגות. הם נשאו סל נצרים ארוך. הוא מיהר להיכנס לסלון ולמשוך את הסדין הצדה כדי להביט באביו לפני שיגיעו לראש גרם המדרגות.

הוא הרכין ראש והתבונן בפנים עייפות שהיו בנות חמישים ואחת בלבד. הוא התבונן בהן וחשב אבא אני מרגיש שאני זקן הרבה יותר ממך. ריחמתי עליך אבא. שום דבר לא הסתדר לך וגם לא היה מסתדר לך אז אולי טוב שאתה מת. היום צריך להיות זריז יותר וקשוח יותר מכפי שהיית אתה אבא. לילה טוב וחלומות פז. לא אשכח אותך והיום אני מרחם עליך פחות מאתמול. אהבתי אותך אבא לילה טוב.

הם נכנסו לחדר. הוא נפנה משם והלך אל המטבח אל אמא שלו ואל אחותו. האחות האחרת שהיתה רק בת שבע עוד ישנה.

מהסלון נשמעו קולות. צעדי האנשים הפוסעים על קצות האצבעות סביב המיטה. לחישת סדין שמקולף ומושלך אל כפות הרגליים. צליל קפיצי מיטה שהשתחררו אחרי שהיו מכוּוצים שמונה חודשים. ואז קולם של נצרים החורקים תחת אותו העול שהוסר מן המיטה. ובהמשך לאחר חריקות עזות מכל צדי סל הנצרים גרירת רגליים שיוצאות מהסלון ויורדות במדרגות. הוא תהה אם הם סוחבים את סל הנצרים במדרגות כשהוא מאוזן לגמרי או שהראש נמוך יותר מהרגליים ואם זה נוח להם. אילו היה אבא שלו מבצע את המטלה הזאת הוא היה נושא את הסל בעדינות רבה.

כשהדלת שלמרגלות המדרגות נסגרה מאחוריהם החלה אמו לרעוד מעט. קולה נשמע כמו אוויר יבש.

"זה לא ביל. אולי ככה זה נראה אבל זה לא הוא."

הוא נגע לאמא שלו בכתף. אחותו התרפתה ושבה וצנחה על הרצפה.

ובכך זה נגמר.

אז למה זה לא יכול פשוט להיגמר? כמה פעמים הוא עוד יצטרך להריץ את זה? הכול כבר תם ונשלם ולמה הטלפון המחורבן הזה לא מפסיק לצלצל? הוא משתגע מההנגאובר הזה חתיכת הנגאובר ויש לו סיוטים. אם לא תהיה לו ברירה יתעורר בקרוב ויענה לטלפון אבל אם יש בהם שמץ של התחשבות מישהו יעשה את זה בשבילו כי הוא עייף ונמאס לו.

הכול החל להתרומם לאט ועורר בו בחילה. הכול היה שקט נורא. הכול היה פשוט דומם לגמרי. כאב ראש של הנגאובר חובט ומקרקש ומקים מהומה שלמה בתוך הגולגולת. אבל זה לא היה סתם הנגאובר. הוא הרגיש לא טוב. הוא הרגיש לא טוב והוא זכר דברים. זה היה כמו להתעורר אחרי השפעה של אֶתֶר. אבל בשלב הזה הטלפון כבר היה אמור להפסיק לצלצל. זה לא יכול להימשך לנצח. הוא לא יכול שוב ושוב וחוזר חלילה לענות לו ולשמוע שאבא שלו מת ואז ללכת הביתה בלילה בגשם. הוא יצטנן אם ימשיך ככה. ובכלל אבא שלו יכול למות רק פעם אחת.

צלצול הטלפון היה רק חלק מחלום. הוא נשמע שונה מכל צלצול טלפון ומכל צליל אחר מפני שפירושו היה מוות. אחרי הכול הצלצול הזה הוא משהו מיוחד משהו מיוחד להפליא כמו שנהג לומר המורה אֶלדרידג' בספרות מתקדמים. ומשהו מיוחד להפליא לא עוזב אותך כל כך מהר אבל לא כדאי שיישאר קרוב מדי. הצלצול הזה והמסר שהוא נושא וכל מה שקשור אליו היה לפני הרבה זמן והוא כבר גמר עם זה.

הצלצול חזר. ממרחק רב כאילו הוא מהדהד מבעד להרבה תריסים אבל בתוך ראשו הוא שמע אותו. הוא הרגיש כאילו גופו קשור והוא לא יכול לענות לטלפון אבל הרגיש שהוא חייב לענות. הצלצול נשמע בודד כמו ישו מצטלצל לו בירכתי מוחו מחכה שמישהו יענה. ולא היה אפשר להעביר את השיחה. עם כל צלצול הוא נשמע בודד יותר. עם כל צלצול הוא פחד  יותר.

הוא נסחף שוב. הוא נפצע. הוא נפצע קשה. הצלצול דעך. הוא חולם. הוא לא חולם. הוא ער אפילו שהוא לא יכול לראות. הוא ער אפילו שהוא לא יכול לשמוע כלום חוץ מטלפון שלא מצלצל באמת. הוא פוחד נורא.

הוא זכר שכשהיה ילד קרא את "ימי פומפיי האחרונים" ובאמצע הלילה התעורר בחושך באימה נחנק מהכרית וחשב שהפסגה של אחד מהרי קולורדו שלו התפוצצה והמצעים הם לַבּה והוא קבור בעודו בחיים והוא ישכב שם גוסס לנצח. אותה תחושת מחנק ירדה עליו עכשיו. הוא הרגיש את אותה ההתכווצות הפחדנית בבני מעיו. הוא נמלא פחד שלא מהעולם הזה ולכן אימץ את כוחותיו ועשה כמו שעושה איש שנקבר בעפר תחוח וחופר בציפורניו החוצה כדי לנשום אוויר.

ואז נתקף בחילה והשתנק והתעלף כמעט לגמרי וחזר לְהכרה בגלל הכאב. הכאב עבר בכל גופו כמו חשמל. הוא חש שהוא מטלטל אותו בכוח ואז משליך אותו בחזרה למיטה מותש ודומם לגמרי. הוא שכב שם והרגיש את הזיעה בוקעת מעורו. ואז הרגיש משהו אחר. הוא הרגיש שכל עורו חם ולח והלחות איפשרה לו להרגיש את התחבושות. הוא היה עטוף בהן מכף רגל ועד ראש. כולל הראש.

אז הוא באמת פצוע.

ההלם מחץ את לבו כנגד צלעותיו. בשרו סמר כולו. לבו הלם בחזהו אבל באוזניו הוא לא הצליח לשמוע את הדופק.

אוי אלוהים אז הוא חירש. מאיפה הביאו את השטויות האלה על שוחות עמידוֹת לפגזים אם אפשר לפגוע במישהו שנמצא באחת מהן עד כדי כך שכל המנגנון המעודן שבאוזניו מתרסק ועושה אותו חירש עד כדי כך חירש שאינו יכול לשמוע את הדופק של עצמו? הוא נפצע והוא נפצע קשה ועכשיו הוא חירש. לא קצת חירש. לא חצי חירש. חירש לגמרי.

הוא שכב זמן-מה בעוד הכאב דועך וחשב אז עכשיו הולך להיות מעניין. מה עם שאר החבר'ה? להם אולי לא היה כזה מזל. היו כמה בחורים טובים שם בשוחה. איך זה יהיה להיות חירש ולצעוק על אנשים? יהיה צריך לכתוב להם דברים על פתק. לא זה לא ככה הם כותבים על פתק בשבילך. זאת בהחלט לא סיבה למסיבה אבל היה יכול להיות יותר גרוע. רק שאם אתה חירש אתה בודד. אתה נטוש.

אז הוא לא יחזור לשמוע. טוב יש לא מעט דברים שהוא לא רוצה לחזור לשמוע. הוא לא רוצה לשמוע שוב את נקישות הקסטנייטה של מכונת ירייה או את השריקה החדה של 0.75 שצולל עליך או את הרעם האיטי כשהוא פוגע או את היבבה של מטוס מעל הראש שלך או את הצרחות של בחור שמנסה להסביר למישהו שהוא חטף כדור בבטן וארוחת הבוקר שלו יוצאת לו מקדימה ולמה אף אחד לא עוצר לשנייה לעזור לו אבל אף אחד לא יכול לשמוע אותו כי הם בעצמם מפחדים. לעזאזל עם כל אלה.

הכול נעשה ממוקד ומטושטש לסירוגין. כמו שקורה כשמסתכלים במראת גילוח מגדילה ומקרבים ומרחיקים אותה מהפנים. הוא מרגיש רע ובטח הוזה והוא נפגע קשה והוא חירש ולבד אבל הוא גם חי ועדיין יכול לשמוע מרחוק את צלצולו החד של הטלפון.

הוא שקע ועלה ואז חג במעגלים שחורים ועצלים. הכול מסביב השמיע קולות. כן כן הוא פסיכי. לרגע צפה במחפורת הגדולה בקולורדו שאליה היו הוא והחבר'ה באים כדי לשחות לפני שהגיע ללוס אנג'לס לפני שנכנס למאפייה. הוא שמע את שכשוך המים כשארט קפץ את אחת הקפיצות-מגבוה שלו איזה מטומטם מצדו לקפוץ מגובה כזה למה הוא יכול ואנחנו לא? הוא הביט על כרי הדשא של הרמה הגדולה מגובה שלושה קילומטרים באוויר וראה דונמים על דונמים של פרחי אקווילגיה מתנועעים ברוח הקרירה של אוגוסט ומרחוק שמע את שטף פלגי ההרים. הוא ראה את אבא שלו גורר מזחלת שבתוכה יושבת אמו בבוקר חג המולד. הוא שמע את השלג הטרי חורק מתחת למגלשי המזחלת. המזחלת היתה מתנת חג המולד שלו ואמא שלו צחקה כמו ילדה ואבא שלו חייך את חיוכו האיטי והמתקמט.

נראָה שכיף להם יחד לאמא ולאבא שלו. במיוחד באותה תקופה. הם נהגו לפלרטט זה עם זה בנוכחותו בלי בושה לפני שנולדו הילדות. אתה זוכר? את זוכרת? בכיתי. דיברת ככה. התסרוקת שלך היתה ככה. הרמת אותי ונזכרתי כמה שאתה חזק והִרכבתָ אותי על פרנק הזקן כי הוא היה עדין ואחר כך רכבנו וחצינו את הנהר על הקרח ופרנק הזקן התקדם בזהירות כמו כלב.

אתה זוכר איך חיזרת אחרַי בטלפון? אני זוכר כל מה שהיה כשחיזרתי אחרייך אפילו את האווז שהיה רץ אלי ועושה לי סססס כשהייתי מחבק אותך. אתה זוכר איך חיזרת אחרי בטלפון טיפשון? זוכר. אז אתה זוכר את הקו המשותף שנמתח לאורך שלושים קילומטר בעמק קוֹל קְריק רק בשביל חמישה לקוחות? אני זוכר אני זוכר איך שהסתכלת עם העיניים הגדולות והמצח החלק שלך לא השתנית. אתה זוכר את קו הטלפון ואיך שהוא היה חדש? אה היה שם עצוב בלי אף אחד ברדיוס של חמישה או שישה קילומטרים ובכלל בלי שום איש בעולם חוץ ממך. וממני שחיכיתי לטלפון שיצלצל. הוא צילצל פעמיים בשבילנו זוכרת? שני צלצולים כשהייתָ מתקשר מהמכולת כשהיא היתה סגורה. ומכשירי הטלפון בכל הקו המשותף עשו קליק-קליק ביל מתקשר למַאסְיָה קליק-קליק-קליק. ואז הקול שלך כמה מוזר היה לשמוע את הקול שלך בפעם הראשונה בטלפון כמה נפלא זה היה תמיד.

"הלו מאסיה."

"הלו ביל מה שלומך?"

"אני בסדר גמרת כבר עם העבודה?"

"בדיוק גמרנו לעשות כלים."

"בטח גם הערב כולם מקשיבים."

"כנראה."

"הם לא יודעים כבר שאני אוהב אותך? חשבתי שמספיק להם."

"נראה שלא."

"מאסיה למה שלא תנגני משהו על הפסנתר?"

"טוב ביל. מה לנגן?"

"מה שאת אוהבת אני אוהב הכול."

"טוב ביל. חכה שאסדר את השפופרת."

ואז הצטלצלה מוזיקה דרך חוטי הטלפון שהיו חדשים ונפלאים מקוֹל קריק שבמערב הרחק אל מעבר להרים שמצדם השני נמצאת דנוור. אמא שלו לפני שהיתה אמא שלו לפני שעלה בדעתה להיות אמא שלו היתה ניגשת לפסנתר הפסנתר היחיד בקול קריק ומנגנת "אוהיו הכחולה והיפה" או "כנף-אודם המתוקה". הנגינה נשמעה בבירור ואבא שלו בשֵייל סיטי היה מאזין וחושב איזה יופי שאני יכול לשבת כאן במרחק תריסר קילומטרים ולהחזיק גוש קטן ושחור ליד האוזן ולשמוע מרחוק את מאסיה מנגנת מאסיה היפה שלי מאסיה שלי.

"הצלחת לשמוע ביל?"

"כן. זה היה נהדר."

ואז מישהו אחר במרחק עשרה קילומטר אולי איפשהו על הקו היה מתערב בשיחה בלי להתבייש.

"מאסיה בדיוק הרמתי את השפופרת ושמעתי אותך מנגנת. אולי תנגני את 'בתום הנשף'? קְלֵם רוצה לשמוע את זה אם זה בסדר מצדך."

אמא שלו היתה חוזרת אל הפסנתר ומנגנת את "בתום הנשף" וקְלֵם היה יושב במקום זה או אחר ומאזין למוזיקה בפעם הראשונה אולי מזה שלושה או ארבעה חודשים. נשות החוואים היו גומרות לעבוד ומתיישבות עם השפופרות צמודות לאוזן ומאזינות ונעשות חולמניות ומהרהרות בדברים שהבעלים שלהן לא העלו בדעתם שהן עשויות להרהר בהם. וכך נהגו כולם לאורך הערוץ השומם של קול קריק הם היו מבקשים מאמא שלו לנגן יצירה אהובה ואבא שלו היה מאזין בשייל סיטי ונהנה אבל מאבד קצת מסבלנותו מפעם לפעם וחושב לעצמו הלוואי שהאנשים האלה שם בקול קריק יבינו שזה חיזור פה לא קונצרט.

צלילים צלילים צלילים בכל מקום והצלצול דעך ואז חזר והוא הרגיש רע כל כך וחירש כל כך עד שרצה למות. הוא התבוסס בחשיכה ומרחוק צילצל הטלפון ולא היה שם אף אחד שיענה. פסנתר הצטלצל מרחוק והוא ידע שאמא שלו מנגנת בו בשביל אביו המת לפני שמת ולפני שעלה בדעתה שהוא יהיה הבן שלה. הפסנתר התאים את עצמו לצלצול והצלצול לפסנתר ומאחורי כל זה רבצו דממה דחוסה ורצון להקשיב ובדידות.

 

עַל כְּנַף-אֹדֶם זוֹרֵחַ הַיָּרֵחַ,

צִפּוֹר תָּנוּחַ, תִּבְכֶּה הָרוּחַ…