ריצ'רד ייטס

ריצ'רד ייטס נולד ב-3 בפברואר 1926 ביוֹנקֶרס שבמדינת ניו יורק. כשהיה בן שלוש הוריו התגרשו ואביו, מנהל שיווק במחלקת המנורות של ג'נרל אלקטריק, הותיר את אמו עם שני ילדים וללא קורת גג. כשסבלו מרעב, או כשפונו מעוד דירה, הייתה אימו מקריאה לו ולאחותו את "תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס.

עם סיום התיכון סירב ייטס ללכת לקולג', ובמקום לימודים התגייס לצבא ונשלח לאירופה, ושירת בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה. ב-1951, עם פיצויים בשל פגיעה בריאותיו, חזר לאירופה, בעיקר כדי לשבת ולכתוב סיפורים, לשגר אותם למערכות מגזינים ולספוג דחיות. הסיפור ה-15 שלו התפרסם ב"אטלנטיק" ב-1952. ה"ניו יורקר" לא פירסם אף סיפור שלו עד יום מותו.

עם שובו לניו יורק עבד כעיתונאי וכמשכתב, כתב טקסטים פרסומיים, תסריטים להוליווד, ואף חיבר נאומים עבור הסנטור רוברט קנדי (בריאיון ל"לוס אנג'לס טיימס" ב-1989 סיפר ייטס על התקופה הזאת: "לא יצא לי ממש להכיר את רוברט קנדי, אבל במשך שמונה חודשים כתבתי את כל מה שיצא לו מהפה"). לאחר רצח קנדי, ייטס, שבעצמו לא הלך לקולג', לימד לפרנסתו כתיבה יוצרת באוניברסיטאות מכובדות כמו קולומביה.

ספרו הראשון, "חלון פנורמי", ראה אור בשנת 1961, כשייטס היה בן 35. הוא זכה לביקורות נלהבות ולשבחים, והיה מועמד באותה שנה ל"פרס הספר הלאומי" היוקרתי, בין השאר לצד "מלכוד 22" של ג'וזף הלר.

שנה לאחר מכן, ראה אור קובץ סיפורים קצרים שלו, Eleven Kinds of Loneliness. שבע שנים חלפו עד שהתפרסם הרומן השני שלו, ב-1969, Special Providence. ייטס לא הצליח להתפרנס מכתיבה. רק מאמצע שנות השבעים הקציב לו העורך והמוציא לאור סימור לורנס, שהאמין בו כל חייו, משכורת חודשית, שאיפשרה לייטס להתפנות ולכתוב שישה ספרים ב-11 שנה. שלושת הרומנים Disturbing the Peace (1975), The Easter Parade (1976) ו-A Good School (1978), קובץ הסיפורים Liars in Love (1981), ושני הרומנים Young Hearts Crying (1984) ו-Cold Spring Harbor (1986). הרומן האחרון שלו, עליו עבד שש שנים, עד יום מותו, Uncertain Times, לא ראה אור מעולם. לורנס הבטיח שיוציא אותו לאור, אך גם הוא הלך לעולמו, וספריו של ייטס אזלו מהשוק. ב-2001 הופיע קובץ ובו כל הסיפורים הקצרים שכתב.

חייו של ייטס לא היו קלים. הוא סבל ממאניה-דיפרסיה, שתה ועישן בכמויות עצומות, ולא נתן אפילו למחלת האמפיזמה (נפחת הריאות) שממנה סבל לעצור בעדו. גם בחודשים האחרונים לחייו, כשכבר נאלץ להיעזר בבלון חמצן כדי לנשום, ייטס לא הרפה מהסיגריות. הוא התחתן פעמיים והתגרש פעמיים, ונולדו לו שלוש בנות: שרון, מוניקה וג'ינה. בכל דירה שאליה עבר, היה תולה על הקיר רק שלוש תמונות – של שלוש בנותיו.

הוא נפטר בגיל 66, ב-7 בנובמבר 1992, בעקבות סיבוכים מניתוח שעבר בבית חולים בבירמינגהם, אלבמה.

ב-2003 הופיעה ביוגרפיה מקיפה ראשונה על ייטס, מאת בלייק ביילי, שנקראה "כנות טרגית". באחד הפרקים, מספר המחבר שאפרו של ייטס נשמר בכד בביתה של בתו הבכורה בברוקלין. ב-2001, לאחר שה"ניו יורקר" פרסם לראשונה סיפור קצר של ייטס, שמונה שנים מאוחר מכדי שהסופר יוכל לחגוג ניצחון קטן, ניגשה הבת, טילטלה את כד האפר ואמרה: "כל הכבוד, אבא".

בשנים האחרונות זוכה יצירתו של ייטס לעדנה מחודשת. כל ספריו הודפסו מחדש, והדברים שכתב אז, לפני יותר מ-40 שנה, ב"חלון פנורמי", לא איבדו מחדותם. ב-2009 יצא לאקרני הסרט ההוליוודי "חלון פנורמי" על-פי הספר, בכיכובם של כוכבי הסרט "טיטאניק" – ליאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט.