מולייר

ז'אן בטיסט פּוֹקְלַן נולד בפריז בשנת 1622. אביו היה רפד במקצועו (ונשא בתואר "רפד המלך" החל משנת 1631), ואמו, מארי קרֶסֶה, מתה כשהיה בן עשר. פוקלן למד בבית הספר של המסדר הישועי בפריז, ועם חבריו לספסל הלימודים נמנו כמה מה"ליברטינים" לעתיד, בהם הסופר סיראנו דה-ברז'ראק. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת אורליאן, אך עם סיום לימודיו החליט להתמסר לתשוקתו האמיתית: התיאטרון.

כדי לא להמיט חרפה על משפחתו הבורגנית הוא נטל לעצמו בשנת 1644 את שם הבמה "מולייר", ויחד עם אהובתו, השחקנית מדלן בֶּז'אר (שהיתה מבוגרת ממנו בכמה שנים ומנוסה ממנו בעולם התיאטרון), יסד את קבוצת "התיאטרון המהולל". אלא שהרפתקה תיאטרונית ראשונה זו לא האריכה ימים: הקבוצה התפזרה לכל עבר, ומולייר, שהיה השחקן הראשי ומנהל הלהקה, שקע בחובות. ב-1646 הצטרפו מולייר ומדלן בז'אר ללהקת התיאטרון של ז'אק די-פְרֵן, ובמשך כשתים-עשרה שנה נדדו ברחבי צרפת. במסגרת מסע הופעות ארוך זה העלה מולייר את מחזותיו הראשונים, שנכתבו בהשראה ישירה של הקומדיה דל ארטה.

ב-1658, לאחר שזכה לחסותו של אחיו של המלך לואי הארבעה-עשר, חזר מולייר לפריז עם להקתו, שם הציג בפני המלך הצעיר קומדיה פרי-עטו וכן טרגדיה של המחזאי הגדול פייר קורניי, בן התקופה. מולייר כבש את לבו של המלך במשחקו, ובעקבות כך הוענק ללהקת השחקנים מעמד של "להקה מלכותית". ב-1662 נשא לאישה את ארמנד בז'אר, אחותה הצעירה של מדלן (ולדעת אחדים מהביוגרפים: בתה של מדלן). באותן שנים כתב כמה ממחזותיו הגדולים, בהם "בית ספר לנשים", שזכה להצלחה סוחפת ולתשואותיו של המלך; ו"טרטיף", שקומם עליו את אנשי הכנסייה ועל כן הוצג בציבור רק כחמש שנים לאחר שהועלה לראשונה (בפני המלך ואנשי חצרו).

ב-1665 לקה מולייר בשחפת, ובשמונה שנות חייו האחרונות כתב סדרה מסחררת של יצירות מופת, בהן "המיזנתרופ" ("שונא האדם", 1666),  "הקמצן" (1668), "גם הוא באצילים" (1670) ו"החולה המדומה" (1673), שברובן השתתף כשחקן.

ב-1673 התמוטט מולייר על הבמה במהלך ההצגה הרביעית של "החולה המדומה", ומת בו בערב. אנשי הכנסייה סירבו לקבור אותו בטקס נוצרי, ורק בזכות התערבותו האישית של המלך הובא לבסוף למנוחות בבית הקברות סן ז'וזף שבפריז.

"הקמצן" (L'Avare), מחזהו הקומי המפורסם ביותר של מולייר, הועלה בישראל פעמים רבות, הן בתיאטראות ממוסדים, הן בתיאטרוני שוליים והן בבתי ספר למשחק. המחזה זכה במהלך השנים לתרגומים שונים, ומביניהם ראו אור תרגומיהם של נתן אלתרמן (הקיבוץ המאוחד, 1956), יהונתן גפן (בית צבי, 1985), דן אוריין (הקיבוץ המאוחד, 1990) ואהוד מנור (הקיבוץ המאוחד, 2009).